BringThemHomeNow#

חשבתי ש"קוברה" של מייגן די סטאליון דומה מידיי ל"אנקונדה" של ניקי מינאז'. טעיתי כל כך. 

"קוברה" הוא הסינגל הראשון שמייגן די סטאליון מוציאה מאז גזר הדין של טורי ליינז ומאז שנפרדה, סופית, מהלייבל 1501. הבילד-אפ, הקליפ, והשיר עצמו, בהתאם אפשר להתחיל ולסיים את הסיפור על השיר החדש של מייגן בציטוט של הקריינות שלה בפתיחת הקליפ: “Just as a snake sheds its skin, we must shed our past, over and over again.”

הסמליות ברורה לחלוטין – הראפרית לא תכננה שנעבוד קשה בפענוח סמל הקוברה, וגם טרחה לפרסם בחשבון האינסטגרם שלה כטיזר פרשנות נוספת עם התכונה המייצגת הנבחרת של הקוברה מבחינתה – אומץ. זה נראה כמו מעין קלף יוגיהו מודרני יותר שבא הישר מתרבות ה"תייגי את עצמך". 

אני רוצה להודות כבר עכשיו שבפעם הראשונה שראיתי את הקליפ (שמשווק כסרט קצר) ושמעתי את השיר לא יכלתי שלא לחשוב על ההעתקה הברורה מניקי מינאז'.

 שיצאה לפני שזה היה מגניב עם "אנקונדה" ב-2014, סינגל שלווה גם כן בקליפ מושקע מאד ובסיפור שלם. אחרי קצת התעמקות כעסתי על עצמי, שצרות העין שלי הובילה אותי לחשוב שאי אפשר ששתי ראפריות יוציאו שירים מגוונים ומעניינים עם מטפורות נחשיות. יש לזה מקום. במיוחד כי השירים לא יכלו להיות יותר שונים זה מזה: הם מסמלים דברים אחרים לחלוטין, ראו אור בהבדל של כמעט 10 שנים זה מזה (זה המון בשנות היפהופ, ז'אנר שהוא בן 50 בערך) ובכלל – חוץ מהנוכחות של נחשים בהם, אין שום דמיון.

נתחיל מסוגיית המטפורה שמלווה את השיר – ב"קוברה", המטפורה היא השלת עור ולידה מחדש. ב"אנקונדה", הנחש הגדול מדומה ל, ובכן, זין.

זה לא הופך את השיר של ניקי לפחות עמוק, איקוני ומעניין, השירים פשוט מתעסקים בנושאים שונים בהתאם לתקופה שבה יצאו וזה ממש בסדר. בובי פוסטר, יוטיובר, אמר בביקורת שלו על "קוברה" שלידה מחדש היא נושא מרכזי בחיים שלנו מאז הקורונה, 2020, והיוצרים והיוצרות הגדולים בעולם מתנהגים בהתאם. גם דוג'ה קאט מבטאת באלבום האחרון שלה את הלידה מחדש של "סקרלט", אלטר-אגו עם אסתטיקה אחרת לגמרי מהאלבום הקודם, Planet Her.

ללידה של מייגן די סטאליון, לעומת זאת, יש איכות מיוחדת מהרגיל בעיניי. בין אם אהבנו את השיר או לא, אי אפשר להתעלם מכך שהתוכן שלו נוקב, כועס, זה סוג מאד מנומק של דיס. סוג מאד כואב של פלקס – וכבר ראינו את מייגן מפגינה יכולות כאלה בשירים אחרים שלה כמו NDA, Plan B, Shots Fired. הכתיבה שלה נוגעת ללב – יש שמשווים אותה לשירה ובצדק – עם וורסים כמו:

"At night, I'm sittin' in a dark room thinkin'

Probably why I always end up drinkin'

Yes, I'm very depressed

How can somebody so blessed wanna slit they wrist?

Shit, I'd probably bleed out some Pinot

When they find me, I'm in Valentino"

שיש בהם פגיעות כמו שיש בהם עוצמה אינסופית של מישהי שנלחמת עד הרגע האחרון – כשימצאו אותה, היא תדאג להיות בוולנטינו, לבושה היטב. 

אם כבר וולנטינו, צריך לדבר על הקליפ. 

עושה רושם שהבחירה האסתטית אכן יצאה מגדר הרגיל, ובגדר הרגיל אני מתכוונת שהמימון העצמאי של מייגן דה סטאליון לסינגל והעובדה שהיא השילה מעצמה כל שליטה תאגידית בחומרים שלה, ניכרת. אנחנו מקבלות תוצאה מוזרה, שמושפעת מאד מאנימה (ז'אנר שחביב על מייגן כידוע), משהו מאוד מאוד גרפי. מצד אחד פוסטר ושוטים אסתטיים ביותר של מייגן בג'ונגל, וייבים של אינדיאנה ג'ונס ותקשורת בלתי אמצעית עם נחשים, מצד שני אנחנו מקבלות את מייגן בכלוב זכוכית משילה עור באופן שנראה כניירות אפייה דבוקים אליה בדבק פלסטי מהצהרון. שלא נדבר על הפתיחה, ששאבה השראה מובהקת מרוקי הורור פיקצ'ר שואו, והסיום – שבו נחש מתפתל סביב ביצים. ביזארי. 

אי אפשר שלא להתייחס לסוגיית הנשל הנוכחת בטקסט, בסמליות ובקליפ עצמו

לפי מילון רב מילים, "השכבה החיצונית המתה של העור המתקלפת במהלך ההתנשלות של בעלי חיים מסוימים, כגון פרוקי רגליים ונחשים." הלידה מחדש של מייגן היא לא התחלפות מוזרה של דבר אחד באחר, היא קשורה בלהשאיר מאחור שכבות מיותרות – למשל, להיחשף בשיר. למשל, להצליח לצאת מחוזה דרקוני של חברת הקלטות שלא שילמה לך כראוי או לסיים עם משפט של מישהו שירה בך. להחליט בבחירה מודעת להשאיר את השכבות האלו בעבר ולצאת לעולם חשופה וחדשה. 



Translate
דילוג לתוכן