BringThemHomeNow#

מי או מה קובע מה היא ״הצלחה״ בכלל?

מאז שאני זוכרת את עצמי כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא ההצלחה אליה אני חייבת להגיע לפני גיל 24. בראש שלי אם עד אז לא אהיה מוצלחת בקנה מידה עולמי (לא משנה מה התחום) אני אדם מת. בראש שלי החיים נגמרים אחרי גיל 24, הצלחה צריכה להגיע בגיל צעיר וב״באנג״ גדול. והנה אני, חודש אחרי יום ההולדת ה-24 שלי, אותו תאריך ממנו חששתי, לא מתה. עמית בת ה-16 הייתה מתה במקום, עמית בת ה-24 לעומת זאת למדה שיעור חשוב מאז ובטח בחודשיים האחרונים. שיעור בו היא אני עדיין מהרהרת, מה היא בעצם הצלחה? 

https://www.instagram.com/p/B_FxXuznwzp/
בזמן האחרון יצא לי לדבר עם המון חברות וחברים שהתלוננו על חוסר ההצלחה שלהם. כולם מרגישים שאחרים מצליחים יותר מהר ויותר מהם. הם לעומת זאת? עומדים במקום.

אבל איך יכול להיות שחבר שעובד בתחום מסוים מצליח מאוד, רכש לעצמו שם,עושה חיל ועדיין יושב מצידו השני של הטלפון ומרגיש שזה לא שווה כלום. שזה הזמן לעזוב את התחום ולוותר על החלום?. ״אני רוצה להיות מוצלחת כמו (נקרא לה רוני)״. אמרה לי חברה אחרת בשיחה כמה ימים אחרי. אז כבר חטפתי את הסעיף ועלה לי הטון. ״למה לעזאזאל את חושבת שהיא מוצלחת ואת לא?״ התשובה שקיבלתי לא הייתה מספקת בכלל. ״יש לה יותר עוקבים, היא הולכת לאירועים חשובים, היא מקבלת דברים בחינם, היא מטיילת, נפגשת ועושה דברים.״ אבל האם ב-2020, חודש וקצת לתוך משבר הקורונה זו עדיין ההגדרה שלנו להצלחה? לדעתי גם לפני המשבר זו לא הגדרה הגיונית. 

לפני שנתיים ביום האהבה אמא שלי לקחה אותי ואת רעות להופעה של עידן עמדי, אחד הזמרים הישראלים האהובים עלי. בעודי עומדת ודומעת כמה מטרים ספורים ממנו (כי הוא חתיך הורס) והוא שר את השיר האהוב עליי נפל לי האסימון. זאת הצלחה. עידן עמדי, לא מחפש לכבוש את העולם. עידן עמדי, לא עושה כל שביכולתו לאסוף עוקבים באינסטגרם. עידן עמדי, עומד על הבמה שר ומנגן את אחד השירים הטובים ביותר שכתב ונהנה להשמיע את היצירה שלו מול הקהל שהגיע. לא צריך אצטדיונים ברחבי העולם, לא מכוניות פאר ולימוזינות ובטח שלא מליוני עוקבים ברשתות החברתיות. רק סיפוק והכרה ביצירה שלך. רק לחוות את הרגע המפואר הזה גם עם הקהל הוא רק עשרות אנשים. מאז ההופעה ההיא עידן עמדי מלווה אותי. מאז למדתי להנות מדברים בצורה אחרת. 

https://www.instagram.com/p/B_iUPp_nmmk/
אז מי קובע מה היא הצלחה? למה כולנו בלי יוצא מן הכלל רוצים להצליח בגדול, אבל לא יכולים לראות את ההצלחה הקיימת שלנו? למה אנחנו מגדירים הצלחה בעזרת עוקבים או הבולישט שאנחנו רואים ברשתות החברתיות? בעולם בו בידוד חברתי שולט ומרוץ ההצלחה או ״החיים״ כמו שאמא שלי אומרת לרגע אחד נעצרים.

האם אתם עדיין באמת מאמינים שהצלחה היא להיות משפיענית רשת עם מליוני עוקבים ולקבל דברים בחינם? או להיות הראשון בתחומך נקודה? האם זו הדרך היחידה להיות ״מוצלח״?  היום כל אחד יושב בפינה שלו, עם המחשבות שלו, די לבד ויש לנו המון זמן לנצל בלחשוב על כל הטוב שיש לנו. על ההצלחות שכבר קיימות.  זה לא חייב להיות תיקי יוקרה מכוניות מפוארות או טיולים מסביב לעולם. הצלחה  יכולה להיות בצורה הפשוטה ביותר, לקום בבוקר ולשתות קפה ליד החלון ולשמוע את הציפורים. להנות מהזוגיות או הלבד. ואולי הכי חשוב פשוט להבין שהצלחה היא יום יומית,  (שוב אני בלתי אבל) קמת בבוקר והצלחתם לבצע משימה שאתם כבר מלא זמן רוצים לבצע (אפילו טיפשית כמו כביסה!). זאת הצלחה מסחררת! 

אני כבר לא רודפת אחרי הצלחה מטאורית, הבנתי שאני בכלל לא רוצה להיות ״מוצלחת״. אני רוצה לעשות שינוי. קלישאתי ככל שיהיה אני באמת נהנת מהדרך, החוויה האמיתית שלי היא לפגוש מעצבים, לכתוב תכנים לשבת עם הצוות שלנו ולתכנן את השינוי שאני רוצה ליצור בתעשייה והעולם הזה צעד אחר צעד. דרך שמלווה בהמון בדיחות, ניסיונות וכן גם כשלונות והחמצות בדרך. (כן אני יודעת זה קיטשי ומבחיל). אני כבר לא מחכה ליום בו אשלוט בעולם ואני גם (תודה לאל) הפסקתי להסתכל על כמות העוקבים שלי באינסטגרם. הצלחתי ללמוד להנות מהחיים האישיים שלי ולשים את החששות מהצלחה בצד. לשבת עם חברים, לנהל שיחת חולין ואולי הכי חשוב הבנתי שלא מתתי והחיים ממשיכים גם אחרי יום ההולדת ה-24. 

בתמונות דרך אגב, כלב משמעותית יותר מוצלח ממני. 

Translate
דילוג לתוכן