האם רק בעלי תואר מתאים יכולים לכתוב, להנות ולדבר על אופנה ועיצוב?

לפני כמה שבועות קיבלנו למערכת הודעה זועמת מאחת הקוראות. על פי דעתה באחת הכתבות השתמשנו במונח ״קוטור״ לא נכון. בהודעה נכתב מספר רב של פעמים בצורה בוטה ושאינה משתמעת לשתי פנים כי ״אין לכותבת את הזכות לכתוב על אופנה אם אין לה תואר בתחום״. עוד הוסיפה כי על פי דעתה מתן במה ל״אנשים כאלה״ (כותבים כנראה) זו הסיבה שתעשיית האופנה המקומית גוססת. אני רוצה להניח את דעתה של הקוראת בצד לשניה ולדבר דווקא על השאלה שעולה מן ההודעה. האם בעולם המודרני בו אנו חיים, בו מילוני מאגרי תוכן ומידע נמצאים בכף ידך, יש צורך ב״תואר״ כדי להיות מומחה / מבין בתחום כזה או אחר? וכן גם, האם השיח סביב תחום האופנה שמור רק לבעלי השכלה אקדמית בנושא? 

אם תשאלו אותי חוסר העיסוק והעדר השיח על אופנה בארץ הוא זה שפוגע בהרחבת וצמיחת הענף במדינת ישראל. 

כאשר אין חשיפה רחבה לנושא מסוים מגיל צעיר, אין מי שישאף להיות חלק מאותו ענף או תעשייה בעתיד. תעשיית האופנה, ממש כמו ענפים אחרים, כוללת בתוכה מנעד רחב של תחומים. החל מניהול ועד לייצור, הפצה שיווק ואפילו עיתונאות. בארץ למשל אין מקום ללמוד ״ניהול אופנה״ (באנגלית fashion business) תואר מוכר ונפוץ מעבר לים. האם העדר אפשרות זו מונעת מרבים להיות מנהלי מותגים מצליחים של חברות גדולות וקטנות כאחד? האם למנהלי המותג הללו, שלרוב מגיעים לתחום בלי רקע ב״אופנה״, אין את הזכות לדבר עליה? למרות שהם עושים את עבודתם בצורה יוצאת דופן? ומצליחים לא פעם בהיעדר תקציבי ענק להצמיח פה מותגי אופנה ישראלים מצליחים?

המטרה שלנו במגזין היא מעל לכל להנגיש אופנה ויצירה לקהל רחב של אנשים. 

ההודעה שנשלחה לי לא הגיעה מהאוויר. בארץ לא כמו בעולם אין איפה באמת לקרוא רק על תעשיית האופנה. לא בצורה נוחה. ולכן הידע נשמר אצל אלו שלמדו את הנושא בצורה פורמלית. בעלי תואר שלא בהכרח חושבים שלכלל מגיע הזכות ליהנות מאותו ידע באותה המידה. כשגדלתי היה לי צורך לקרוא עוד על התעשייה, ללמוד ולהכיר את הלב שלה. הייתי קוראת המון מגזיני אופנה מהעולם. האנגלית שלי הייתה טובה וזה אפשר לי להיחשף לעולם תוכן עצום ומגוון מכל קצוות הגלובוס. אלא שישנם צעירות וצעירים רבים בארץ שלא ניתנת להם האפשרות הזו כי התוכן פשוט מאוד, לא בעברית. חברות.ים היו פונים אליי לא פעם כדי לדעת איפה קראתי דברים מסויימים. ומתאכזבים כאשר קיבלו לינק לכתבה באנגלית.

החלום שלנו בפתיחת המגזין היה לייצר חלל בו כל אחד ואחת יוכלו לקרוא בעברית על אופנה ויצירה בקלות, נוחות ובחינם. זו היתה ותמשיך להיות האג’נדה שלנו. להנגיש את התוכן לכל מי שרק חפץ בו. רק בזכות ההנגשה הזו נוכל יחד לייצר פה קהילה רחבה של אנשים שרוצים לדון, לחקור וללמוד יחד על מקוצועות העיצוב השונים. וכן גם להגדיל את התעשייה הזו. 

וגם… לאישה החזקה ביותר בתעשיית האופנה הבינלאומית, אנה וינטור, אין תואר באופנה.

יותר מזה אין לוינטור מה שנקרא פה בארץ “12 שנות לימוד”. במאמר שכתבה ופורסם במאי 1997 בעיתון הגארדין, סיפרה כיצד עזבה את בית הספר בגיל 18. ואיך חששה מסיכוייה הקלושים להתקבל לעבודה במגזין כמו ווג בגלל נשירתה מהלימודים. אז איך היא הגיע לעמדה החשובה בה היא מחזיקה היום? שנים רבות של עבודה קשה וטיפוס מתמיד בסולם הדרגות. במערכות של לא אחד, אלא לפחות 5 עיתונים. וינטור מספרת לא פעם על הרעב שלה לאופנה והאהבה שהייתה לה לנושא מגיל צעיר. אותו רעב הוא זה שהביא את אותה אישה “חסרת ההשכלה הפורמלית” לכתוב על אופנה ולשנות את האופן בו אנו חווים אותה. במאמר תיארה כיצד מאז שהייתה צעירה, דיברה על אופנה. אך בעבודתה היה חשוב לה להתייחס לקוראים ואיך הטבע הבריטי עזר לה להתייחס אל המקצוע כולו אחרת. היא ראתה עצמה אמנית ולא עורכת ובכך הצליחה (וגם שינתה) את עולם עיתונאות האופנה.

וזה רק הסיפור שלה ומבלי להזכיר לדוגמא את ז’אן פול גוטייה, ויויאין ווסטווד, אלכסנדר מקווין (שהתקבל ישר לתואר השני), מארק צוקרברג,  ועוד רשימה ארוכה של אנשים ששינו את העולם. בלי תואר. מה היה קורה אם היה נמנע מאנשים אלו ועוד רבים אחרים לדבר או לעסוק בתחומים אליהם הגיעו?

ופה אני מגיעה לשאלת ההמשך שלי – האם אופנה היא לא של כולם? 

אם בכדי להעריך דבר מסוים היה צריך תואר, עסקים וענפים רבים היו פושטים רגל. הרי לא כל מי שרואה פורמולה 1, יודע להעריך את המערכות המשוכללות, המכניקה המדויקת והעבודה הקשה שהשקיעו בכל רכב שעולה על המסלול. אם היה צריך כל אוהד של הספורט להיות בעל תואר במכונאות בכדי לצפות בו, הענף לא היה קיים. באותה נשימה אם כל אדם צריך תואר באופנה כדי להעריך אותה ולקחת חלק בה, רובנו היינו מסתובבים ערומים. ואם תעשיית האופנה העולמית הייתה רוצה להישאר תעשייה של מעטים ו”מבינים” לא היינו רואים תצוגות בלייב ברשתות החברתיות. ב-2015 פרסמה עורכת הדיגיטל של ווג באותה תקופה, סאלי סינגר, מאמר נגד חסרי ההשכלה. במאמר כתבה כי בלוגריות (חסרות השכלה) לא צריכות להיכנס לתצוגות ושהן הסימן לסופה של האופנה.

אלא ש-7 שנים עברו מאז והיום יודע כל אחד כי חשיפה רחבה דווקא לאלו שיושבים בבית היא הכסף האמיתי. ב-7 השנים הללו תעשיית האופנה השתנתה מקצה לקצה והגלובליזציה הבליטה את החשיבות של הכלל בתעשייה שכבר מזמן מונעת על ידי ההמון.

הגישה הזו לא יכולה להמשיך ולהתקיים, על אופנה ועיצוב חיוני לדבר.

 גם אם אתה סבא שלי שלא מבין המון ומחזיק בדעות משונות על גזרות של מכנסיים. שיח שנראה ״פשוט״ או ״לא משכיל״  לבעלי התואר באופנה, הוא זה שיזרע זרעי התבוננות והערכה למלאכת עיצוב חשובה. מלאכה שעוזרת להגדיר, בין אם נרצה בזה או לא, את האופן בו אנו חיים. הגיע הזמן שנוכל לייצר שיח חדש ורחב יותר. כזה שחוצה תעשיות, מגדרים וכן גם דעות. ההשטחה של אופנה והמצב של התעשייה בארץ נוצרת על ידי אנשים כאלה בדיוק. שלא רוצים שהנושא יהיה של כולם. אבל אם הוא לא יהיה של כולם, מהר מאוד הוא יעלם ויהפוך להיות של אף אחד…

My Cart Close (×)

Your cart is empty
Browse Shop
דילוג לתוכן