BringThemHomeNow#

האם אופנה יכולה להיות א-פוליטית? על מעללי שבוע האופנה

ברגע זה בו אני כותבת, שבוע האופנה עוד בעיצומו. השנה הוא מתקיים ללא תמיכה ממשלתית, ובהתאם למצב האקטואלי, נראה שהוא מעורר שיח שהוא הרבה מעבר לבגדים בלבד. אבל זה לא בדיוק מה שאמור לקרות? 

שבוע האופנה נפתח השנה בקול תרועה, בתצוגה המרגשת של דוד וקסלר. הדוגמנים והדוגמניות לבשו בגדים מפורטים ומגווונים מאד, תיאטרליים וגרנדיוזים, אבל העניין האמיתי היה שהם נשאו שלטים עצובים עד מצחיקים שמתייחסים למצב הפוליטי ולהפיכה המשטרית. הכי מחאה של מוצ"ש, רק bring it to the runway.

בעוד שהיו אוהדים ואוהדות של הדבר, (אמא שלי התקשרה במיוחד לדבר איתי על התצוגה הזו, וגם הרשת כמובן לא חפה מסערת רגשות בנוגע לתצוגה), עלו ועדיין עולות קריאות של כעס בנוגע למה שמתואר כבלבול בין פוליטיקה לאמנות.

התצוגה של וקסלר לא הייתה היחידה שהתייחסה למצב הפוליטי באופן ישיר.

שחר אבנט בנאומה המקדים לתצוגה שלה הביעה את החששות שלה מהמצב ותחושת הדחיפות ליצור בעקבותיו. אבל האמת היא, שקריאות אמיצות נגד דיקטטורה, ובכלל, בעד חופש הביטוי – הן לא רק מבורכות, הן גם הכרח יצירתי, וזה לא קשור לאף צד של המפה הפוליטית. זה קשור באומנות ויצירה כמעשה פוליטי, שלא נעשה בואקום – אלא בתוך ועם החברה, ולכן, הוא בהכרח, בין אם נרצה ובין אם לאו – יהיה פוליטי. 

אין שום דבר א-פוליטי בשבוע האופנה. הערכים שמקיימים אותו הם ערכים דמוקרטיים. זהו מפגש אנושי מאורגן של נשים, גברים ומי שביניהם שסובב כולו אהבה ליופי, אסתטיקה ועיצוב. בהכרח, הוא נושא בתוכו מגוון של עמדות וקולות, סגנונות ורעיונות, שיכולים לקבל מקום רק בחברה סובלנית ודמוקרטית. רק איפה שלכל סובייקט יש אפשרות לצאת מגדר עצמו החוצה וליצור משהו חדש. זו אחת מהסיבות כנראה שהמדינות בהם שבועות האופנה, או העיסוק באומנות, מובילים ומקבלים תמיכה מדינית וגב – הן מדינות עם מסורת דמוקרטית ארוכת שנים. 

אבל שניה. את אומרת שאפשר לעשות אומנות רק במדינות דמוקרטיות?

כן ולא. אני אומרת בעיקר שאמנות היא תמיד פוליטית. שתמיד יש לה משהו להגיד על האופן שבו החברה מאורגנת, גם אם המסר הוא לא ישיר, הוא נמצא שם. הסיבה שהשנה שבוע האופנה מעורר כל כך הרבה שיח, היא כי הוא מתבצע בצילה של הפיכה משטרית שחלק ממוביליה מתנגדים ומדירים אוכלוסיות שאופנה לא יכולה להתקיים בלעדיהן, למשל, חברי וחברות הקהילה הגאה. שמעצבות ומעצבים בגדים, שעמדו ועומדות בראש התעשייה עוד לפני שהייתה כזו, וכמובן צועדות וצועדים על המסלול. אבל זו רק דוגמה אחת.

השנה, בשונה משנים קודמות, אפשר לזהות המון ממה שנקרא אומנות מחאה על המסלול.

וזו דווקא אמנות שפורחת בתנאים לא דמוקרטיים. כלומר, ככל שיש יותר לחץ ופחות תמיכה באופנה ואמנות, ההכרח הוא ליצור אומנות שיהיה לה משהו להגיד על המצב. אז טבעי ונדרש, שבתקופות של אי-יציבות פוליטית, המצב הכללי והלך הרוח הזה בדיוק ישתקף בתוצרים ובמה שסובב אותם.

אמנות מחאה מתאפיינת באמירות ישירות ובאצבע מאשימה כלפי הדבר שמולו היא מתקוממת. הקריטריון הזה, צובע לכאורה כל סוג אחר של אמנות ככללית, אוניברסלית, נייטרלית. אבל צריך לזכור את המאפיין הייחודי לאופנה, והוא שהיא נלבשת על גופים של בני ובנות אדם. היא קרובה פיזית ומנטלית לנפש, מה שהופך אותה לקרובה תמיד לסיטואציות אנושיות – וכך, גם לפוליטיקה.

Translate
דילוג לתוכן