להתפתח בקריירה או לעמוד על ערכים? מחשבות על קארדי בי ב פלייבוי

קארדי בי לא זרה לסקנדלים. אם לומר את האמת, גם אני מזמן כבר שבויה בקסם השנוי במחלוקת שלה. כשנתקלתי בידיעה על מינויה למנהלת הקריאיטיב הראשונה אי פעם של פלייבוי לא ידעתי מה להרגיש. האם זה צעד של ריקליימינג והחזרת הכוח לידיהן של הנשים? או שמא זה שימוש ציני בזמרת לצורך העלאת המניות של פלייבוי? 

את בלקאליס מרלניס אלמנזר, או כמו שרובכם מכירים אותה בשם הבמה שלה, קארדי בי ניתן לתאר כפרובוקטיבית.

בלשון המעטה. כבר בזמן התיכון עבדה במועדון חשפנות למחייתה. היא מספרת שעשתה זאת כדי “להימלט מהעוני והאלימות ששררו במשפחתה”. ב-2017 הוציאה את סינגל הפריצה שלה “Bodak Yellow”, (הכותבת מתוודה שלמדה את כל המילים בעל פה) והפכה לאחת הזמרות המושמעות והמוכרות בעולם. קארדי נקשרה לא פעם בפלילים. לפני הפרסום, הודתה שהיו תקופות בהן עסקה בזנות והייתה מסממת וגונבת מלקוחותיה. גם אחרי שהתפרסמה ב-2018 תקפה שתי עובדות במועדון חשפנות בטענה שהיו קרובות מידי לבעלה אופסט. אז נזקקו השתיים לטיפול רפואי ואף תבעו את הראפרית. אבל למרות הכל, קארדי מעולם לא הייתה יותר פופולרית. היום היא זוכת גראמי, כובשת מצעדים ואפילו מנחה את טקס ה-AMAS האמריקאי. אז כן, אני שבויה בקסם השנוי במחלוקת שהוא קארדי בי. לצד הצדדים הפחות יפים שהיא מעולם לא ניסתה להסתיר – יש אישה חזקה עם הרבה כישרון, שלא הפסיקה לעבוד קשה. סיפור סינדרלה אמיתי או כמו שהזמרת אומרת “Binderella Shit”. 

ואז הגיע מינויה למנהלת הקריאייטיב הראשונה של פלייבוי.

מוסד פלייבוי מושתת כולו על מיזוגניה וניצול של נשים וגופן עבור נקודת המבט הגברית. יו הפנר, המייסד, היה בעצמו תמצית הפטריארכיה כולה. תזכורת מתמדת לכך שאם אתה גבר לבן עם הרבה כסף, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה למי שאתה רוצה. לאחר מותו עלו אין ספור עדויות על החיים לצידו שכללו אלימות כלכלית, מנטלית ומינית. אחת ה”שפנפנות” לשעבר הולי מדיסון אמרה פעם בראיון כי “כולם חושבים ששער המתכת הידוע לשמצה נועד להרחיק אנשים מהאחוזה. אך במשך הזמן הרגשתי שהוא נועד להחזיק אותי כלואה בפנים”.

הנשים באחוזת פלייבוי היו מקבלות דמי כיס. שיטה של הפנר שהייתה ידועה גם במועדונים שלו. אם הנשים לא מתנהגות על פי החוקים והגחמות שלו, הוא היה מונע מהן את הקצבה שלהן. למרות שהנשים נדרשו לשמור על היגיינה וטיפוח שיערן הבלונדיני ברמה הגבוהה ביותר, התנאים בהם שהו באחוזה היו רחוקים מלהיות “ברמה גבוה”. לא פעם סיפרו השפנפנות כי המזרונים שלהן היו מרופטים ומוכתמים ואילו השטיחים, מלאים בצואת כלבים. גם טקס החניכה של השפנפנות היה מזעזע לא פחות. הפנר היה מכניס אותן למיטתו כל אחת בתורה. לדבריה של מדיסון, אף אחת לא רצתה להיות החברה הראשית של הפנר. שכן “תואר” זה כלל שהות רבה לצידו, כולל יחסי מין ושינה בלילה במיטתו.

ושוב, למרות המעשים הנתעבים שנקשרו במייסד המותג ובמותג עצמו, פלייבוי לא ירדו מגדולתם. אך מאז החתמת הראפרית קארדי בי לשורותיהם המניות שלהם זינקו. האם הצבתה בתפקיד זה – אישה שאינה לבנה ואיננה מתנצלת על הפתיחות המינית שלה הוא בעצם צעד של ריקליימינג? החזרת הכוח לידיהן של הנשים בעידן בו אנחנו זקוקות לזה כל כך? או שמא מדובר בשימוש ציני בקארדי בי לצורך העלאת המניות של פלייבוי?

כאן אני מגיעה לשאלה שרציתי להעלות.

האם אישה, כל אישה בעולם, צריכה לעצור את התפתחות הקריירה שלה ולדחות הזדמנויות שמגיעות לה בגלל מעשים נתעבים שגברים עשו באותה עמדה לפניה? לפני שאתן עונות לי אני רוצה להציג בפניכן מקרה נוסף שלא קורה מעבר לים אלא ממש כאן בהיכל מנורה. תחת הכותרת “אין מופע כזה” (חבל שיש) התכנסו יובל דיין, יובל סמו, מארינה מקסימיליאן, עומר אדם, עידן חביב, רביב כנר, שרית חדד וניחשתן נכון גם… אייל גולן. 

אני רואה הרבה תגובות זועמות ברשת על הכשרת השרץ ע”י אמנים מוערכים במדינתנו. אבל לצערי כמו תמיד האש מופנית כלפי הנשים שמופיעות לצידו ולא כלפיו. כאילו שכל אישה ואישה צריכה לתת את הדין על מעשיו לכאורה, של גולן שפגעו בנשים אחרות. האם הגברים שמופיעים, הגברים שמפיקים או הגברים שמגיעים למופע כצופים, לא צריכים לתת את הדין? מרגיש שלא. וכאן מתחילה הבעיה שלי. לי מרגיש שנשים בהיותן נשים נדרשות לשאת על גבן את העוולות של הגברים בסביבתן. ובסירובן לעשות זאת הן נתפסות כלא סולידריות ולא נאורות.

דעתי בנושא היא שהאחריות למעשיו לכאורה של גולן, היא שלו באופן בלעדי. האם אגיע למופע שהוא משתתף בו? לא. האם כל ידיעה עליו באתרי הרכילות מרתיחה לי את הדם? חד משמעית כן. אבל דעתי בנושא היא שנשים לא צריכות לוותר על ההזדמנויות המוצעות להן בגלל מעשים של גברים בסביבתן. זה לא משנה כמה כסף יש להן ואם הן “צריכות” אותו או לא. במיוחד כשהגברים באותה הסביבה לא נדרשים לאותה התנהגות. כשקרן פלס הטילה וטו על הדואט של רביב כנר בן טיפוחיה עם גולן – שמחתי. כשמירי מסיקה הקליטה דואט עם גולן – התאכזבתי. כאב לי באותה מידה גם כשעידן רייכל בחר להקליט עם גולן אבל נדמה שהעניין לא קיבל את אותו הרעש הציבורי כמו עם מסיקה. 

אז נכון – זה מרגיש טוב כשאישה בעלת השפעה ציבורית לוקחת עמדה חדה וברורה אל מול עוולות שנעשו לכאורה לנשים ונערות אחרות.

אבל אני לא חושבת שיש לנו זכות כחברה לדרוש את זה מהנשים סביבנו. כשפרשיית ההטרדה המינית של ארז דריגס התפרסמה, כולם פנו לנועה קולר כדי לשמוע מה דעתה בנושא. זאת למרות שנועה לא אחראית על השחקן שלצידה. אותו הדבר קרה עם משה איבגי ובתו דנה איבגי. אבל הגיע הזמן שנטיל את האשמה על האשמים, ולא על הנשים. 

בעולם מתוקן, תרבות הביטול הייתה חלה על אנשים שראוי שיוקעו מהשיח הציבורי. ויפה שעה אחת קודם. בעולם שכזה אנסים, רוצחים ופושעים היו מורחקים מהבמות והמסכים שלנו. בעולם שכזה הדמויות הציבוריות שאנחנו אוהבות ומעריכות לא היו מעמידות אותנו בפני הדילמה ונוקטות בעמדה ברורה נגד אנשים נתעבים שכאלו. אבל אנחנו לא נמצאות שם עדיין, ולכן אבחר שלא לצאת כנגד נשים אחרות שמפלסות את הדרך שלהן בעולם שמראש נועד לגברים בסביבתם. במיוחד אם הגברים באותה הסביבה לא סופגים את אותה האש.

My Cart Close (×)

Your cart is empty
Browse Shop
דילוג לתוכן