כמה אתם.ן מכירים.ות את ההיסטוריה של קהילת ה להט״בק?

יחד עם החגיגה המטורפת שמצפה לנו במסגרת חודש הגאווה בארץ, והשיח הבלתי נמנע הנוגע לצרכנות והניסיון הקפיטליסטי להרוויח עלינו כמה שיותר כסף, אני רוצה לדבר על נקודות היסטוריות בסיפורה של הקהילה הגאה שהובילו לנקודה בה אנחנו נמצאים.ות היום. אני רוצה לעצור רגע ולתת מקום לא.נשים שבזכותם.ן הגענו עד הלום. אלו שנלחמו דרך מחאות שקטות, אלו שפרצו בתפקידים פוליטיים כדי להביא לשינוי בדרך החיים שלנו ואלו שנרצחו. אלו שרק רצו לחיות את האמת שלהם.ן אבל לא זכו לכך מעולם. סיפורי הטרגדיה הללו הם שווי ערך לכמות הכוכבים בשמים ואמנם אנחנו חוגגים וחוגגות החודש את ה”חיים”, אני חושבת שאנחנו צריכים.ות להשכיל, להכיר ולהוקיר לכל אלו שהיו כאן לפנינו. חלק מאוד גדול בשינוי חברתי מגיע ממקום של חינוך. הדור הצעיר הופך לדור המבוגר והחשיפה להיסטוריה הקווירית היא שוות ערך לחשיפה לשואה. 

מהומות סטונוול, 1969

נקודה היסטורית חשובה הנחשבת ל”התחלת המאבק הלהט”בי” נקראת מהומות סטונוול (או פרעות סטונוול אם אתם.ן המרצה שלי במסגרת הקורס קולנוע קווירי). סטונוול הוא בר להט”בי (שקיים בניו יורק עד היום, כיום הוא כבר מקום עליה לרגל בקרב הקהילה הגאה) אליו נהרו חברי.ות הקהילה הגאה למסיבות גאווה חשאיות. בשנות ה-60 המשטרה הייתה פושטת לא מעט על מקומות כאלו אך בלילה שבין ה-28 ל-29 ביוני, 1969, קרה הנורא מכל (Mon Dieu). חברי הקהילה הגאה שהיו באותו ערב סטונוול לא הסכימו לעזוב את המקום בשקט והתחיל בלאגן בין החוגגים לשוטרים במקום. בפשיטה היו שישה שוטרים על עשרות חוגגים (כולם מהקהילה). החוגגים יצאו לרחובות ניו יורק, נעלו את השוטרים בבר (סיפור אמיתי טאטע) והחלו פרעות ברחובות. לילות שלמים אחר כך חברי הקהילה יצאו לרחובות ומחאו בצורות שונות.

בסופה של תקופת פרעות זו היה מצעד לאורך רחובות ניו יורק שנחשב כיום למצעד הגאווה הראשון בעולם. פרעות סטונוול הובילו להקמתן של קבוצות אקטיביסטיות רבות השואפות לזכויות לקהילה הגאה ובעתיד גם זכויות שוות (כי בהתחלה אתה מבקש אצבע לא את כל היד). שנה לאחר מכן כבר היו מצעדים בשיקגו, לוס אנג’לס, ניו יורק וסן פרנסיסקו. בשנת 2019 חגגו בניו יורק 50 שנה למהומות סטונוול ומפכ”ל המשטרה שיחרר הצהרת התנצלות פומבית בנוגע ליחס של המשטרה בתקופה זו. 

פרעות סטונוול נחשבות אבן דרך במסלול ארוך השנים של הקהילה הגאה. מה שהתחיל כקבוצה מצומצמת של א.נשים שנרדפו על בסיס משיכותיהם.ן המיניות נחשב כיום לקהילה עצומה. קהילה שמצטרפים ומצטרפות אליה כל שנה עוד ועוד א.נשים. קהילה ששואפת לאינקלוסיביות בלתי מתפשרת ושוויון זכויות בין כולם.ן (ללא הבדל מין, גזע, מגדר, לאום, נטייה מינית, יו נואו).

סיפורו של דגל, 1978

דגל הגאווה ה”רשמי” והמעודכן נכון לכתיבת שורות אלו (כי אנחנו א.נשים דינמיים) בנוי מצבעי הקשת – אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, סגול, לבן, ורוד, תכלת, חום ושחור. רגע, תנו לי להסביר. ממציא הדגל גילברט בייקר הוא נקודת היסטוריה חשובה בקהילה הגאה. הוא היה אקטיביסט ידוע למען לגליזציה של קנאביס ולמען קידום המאבק הלהט”בי בסן פרנסיסקו של שנות ה-70. לבייקר הוצע להמציא סמל חדש לקהילה הגאה. עד לאותה תקופה סימון של הקהילה היה באמצעות משולש ורוד, אותו סימון ששימש את הנאצים להבדיל את הקהילה הגאה משאר העולם. סימן המייצג דיכוי, מישטור ובתכלס מוות. הדגל שיצר בייקר כלל 8 צבעים כאשר לכל אחד מהם היה פירוש (ורוד = מיניות, אדום = חיים, כתום = ריפוי, צהוב = קרן שמש, ירוק = טבע, טורקיז = קסם, כחול אינדיגו = שלווה סגול Violet= רוח).

לפי ה”מקורות הרשמיים” של המחקר שלי לדגל הראשון שייצר בייקר היו מספר השראות. ביניהן השיר של ג’ודי גרלנד “Somewhere over the rainbow”. היא הייתה כידוע אייקון להט”בי והשיר עצמו הווה השראה לצבעי הדגל. השראה נוספת לצבעי הקשת בדגל הגיעה מההשפעה התרבותית של החברה ההיפית על בייקר. בתרבות ההיפית היה שימוש בקשת בשלל דרכים. אך גם הבסיס של קבלה ושלום מתוך ה”השקפה ההיפית” מתאימה להלך הרוח הלהט”בקי.  הדגל הונף לראשונה במסגרת מצעד “Gay Freedom Day Parade” ב-25 ליוני, 1978. (עוד סיבה מדוע חודש הגאווה הוא יוני, אך לא רק!)

הקוראים וקוראות שמכירים.ות את הקהילה (או מגדירים.ות עצמם.ן אנשי הקהילה) יודעים.ות שכיום הוא שונה.

הדגל עבר לא מעט תהפוכות במשך השנים. הורוד והטורקיז ירדו מצבעי הדגל הראשון בעקבות חוסר בצבע בד מתאים (כי בעבר היו תופרים דגלים ולא מדפיסים). ב-2009 לאחר הירי בברנוער הוסיפו בארץ לדגל את הפס השחור בכדי לסמל את הטרגדיה שעברה הקהילה כולה, לא רק מי שהיו שם. כך ככל שהתפתחה החברה הלהט”בקית כך גם הדגל התפתח. בשנת 2019 התווספו לדגל הצבעים של הקהילה הא-מינית (שחור, אפור, לבן וסגול) והקהילה הטרנסג’נדרית (תכלת, ורוד, לבן) ובשנת 2021 גם צבעים המייצגים את האינטרסקס שהם צהוב עם עיגול סגול באמצע (למי ששכח.ה או מתבלבל.ת בעקבות המילים ה”גבוהות” הללו – הכל מופיע בלקסיקון הגאה). לכן לדגל כיום כמות לא קטנה של צבעים. 

כאן אני (אישית) נתקלת בקשיים. הקהילה הגאה שואפת להיות מקבלת בצורה אבסולוטית (למרות היותה סובלת מהומופוביה, ביפוביה וטרנספוביה בין חברי הקהילה עצמה). ומנסה כל הזמן לקבל את כולם.ן ולתת לכולם.ן את הייצוג המתאים, השווה וההוגן. בתיאוריה המניפסט הזה הוא מוצלח מבחינה חברתית. אבל קשה מאוד לתפעל אותו בשטח. הרדיפה שלנו אחרי הרצון לקבל את כולם.ן ולתת לכולם.ן היא רדיפה בלתי אפשרית. דגל כסמל הוא דבר חשוב אבל אין לנו את היכולת להפסיק לשנות אותו. ההוספה של הצבעים לדגל נובעת ממקום נאור ונכון אבל יוצרת קונוטציה של “התמקדות בלא רלוונטי”.

בפועל זה שווה ערך לרצון של פמיניסטית צעירה להפוך את האתר הסטודנטיאלי באוניברסיטת תל אביב לרב מגדרי.

זהו שינוי קטן ומינורי, הוא רלוונטי רק לחצי מהאוכלוסייה (“רק” חצי) והוא לוקח בדיוק שניה וחצי. בפועל כשהסטודנטית ביקשה לעשות זאת היא כתבה על כך בפייסבוק וקיבלה צרור תגובות (הרוב גברים אך גם נשים) שצחקו עליה שהיא מתמקדת בטפל ולא בעיקר. בפועל במקרה הזה הייתי בעדה. שינוי שפה מוביל לשינוי מציאות. אבל כשאני מביטה על השינויים שעבר הדגל הגאה ורואה כמה פעמים הוא השתנה. כמה אנחנו מנסים.ות להכניס לתוכו את כולם.ן. נוצרת הרגשה שבסוף “נהרוס” אותו. או אולי יהיה יותר נכון להגיד “לא נזהה” את הדגל. הוא יהפוך להיות של כולם וכבר לא ייצג כך בעצם אף אחד. ואולי בעצם זו המטרה שלנו. לאחד בין כולם.ן. לכן שינויי הדגל כל כך חשובים (איך אני אוהבת להבין דברים בדיעבד).

 

ההיסטוריה של הדגל מרתקת, לדוגמא בעקבות ההתנקשות בהארווי מילק (שביקש מבייקר להמציא את דגל הגאווה) הביקוש לדגל הגאווה גבר בצורה ניכרת. כמה שנים אחר כך אדם בשם ג’ון סטאוט תבע את בעל הבית שלו כאשר הוא לא אישר לו להניף דגל גאווה מהמרפסת בדירתו. ג’ון ניצח בתביעה וכך הדגל קיבל חשיפה יבשתית רחבה יותר. החשיפה הבינלאומית של הדגל הפכה אותו למוצר הצריכה שאנחנו מכירים.ות כיום. 

הדגל יודפס על חולצה רנדומלית או על מדבקה וחברות ענק ימכרו את החולצות והמדבקות הללו כ”קולקציית גאווה” אקסקלוסיבית לחודש הגאווה בלבד.

המטרה של הדגל הייתה סימן זיהוי של הקהילה והשילוב עם צבעי הקשת יצר סימן של שמחה, חיים ותקווה. תרבות הצריכה המזעזעת והקפיטליזם בו אנחנו חיים.ות לקחו את הסימן ומצאו דרך להרוויח עליו ועל הגב שלנו (הקהילה הגאה) כסף.

סרטן ההומואים, 1980

האמת היא שיש קווי דמיון מורבידיים בין הקהילה הגאה ליהדות. שתי ה”קהילות” הללו הוקמו וביססו עצמן דרך טרגדיות של חיי אדם. אחת הטרגדיות הכי מוכרות של הקהילה הגאה בעולם היא טרגדיית האיידס. בשנות ה-80 כשהמחלה רק פרצה לתודעה היא נקראה “סרטן ההומואים”. שיעור המתים מהמחלה עבר את רף ה-200 אלף והמלחמה על המקום של הקהילה הגאה בעולם מגלם את עצמו במלחמה כנגד האיידס. במשך שנים רבות ממשלת ארצות הברית התעלמה מהמחלה ולא התעניינה בפתרון או תרופה. הקהילה הגאה הייתה מיעוט, לא היו זכויות והיו סטיגמות חריפות בכל הנוגע לכך. מחלת האיידס (למי שלא יודע.ת) שוייכה להומואים בצורה מוחלטת בעקבות הדרך בה המחלה עוברת (מגע מיני לא מבוקר). בפועל המחלה לא נשארה “רק” אצל ההומואים.

בשנים האלו בארצות הברית עלו קבוצות אקטיביסטיות למען המלחמה באיידס מתוך הקהילה. על הדברים הללו אנחנו שומעים.ות במהלך חיינו, אני כמובן מתכוונת לא.נשים מהקהילה עצמה. אלו שקראו, חקרו, למדו או הכירו אחרים.ות כמותם.ן. האיידס הוא (לצערי הרב) אבן דרך נוספת בהיסטוריה הגאה. במדינתנו הקטנה שבמזרח התיכון האיידס גם בא לבקר. אמנם איננו גדולים וחזקים כמו ארצות הברית וצה”ל מוגדר (מגדיר את עצמו בואו) כצבא ההומני בעולם אבל בפועל המאבק באיידס בארץ הגיע מהאדם הקטן (האדם הקטן אני). בישראל כמו בארצות הברית לא פעלו במהרה למגר את המחלה וקראו לה “מחלת ההומוסקסואלים”.

סיפורם של חולי האיידס בארץ (שלא לדבר על העולם) מתחיל עם איש אחד שהרים את הכפפה.

השנה? 1985. העיר? תל אביב (איך אפשר לדבר על הומואים בלי לדבר על תל אביב?). האדם הקטן? יעקב גלדסטון. הוא ומספר מצומצם של חברים הקימו את “הוועד למלחמה באיידס”. בין היתר הקימו מתנדבי הוועד למלחמה באיידס מסגרת התנדבותית של שילוב בין אדם חולה לאדם בריא ויצירת מערכת יחסים תומכת. החל משיחות ועד לסיעוד. א.נשים רבים שהיו חולים באותה תקופה קיבלו יחס משפיל בבתי החולים ואף משפחותיהם התעלמו מהם.

הטרגדיה של מחלת האיידס היא נקודה בהיסטוריה שמרסקת לבבות. אנשים רבים מתו מהמחלה בהוספיס, לבדם. גם המתנדבים הרבים שניסו לעזור ולתת יד ורק להיות עם החולים הסופניים לא הצליחו להגיע לכולם. רבים ממשפחות המתים לא רצו להזמין את המתנדבים ואנשי הוועד למלחמה באיידס להלוויות מהחשש שיבינו כי האדם מת מאיידס. לאחר ועידת האיידס העולמית בקנדה (1996) בה הוצג ה”קוקטייל” המפורסם שעימו ניתן לחיות עם איידס לעוד שנים ארוכות, קופות החולים בישראל לא הסכימו לסבסד אותו בעקבות כשלים מול הממשלה. הדבר בסופו של דבר נפתר בעקבות מחאות מסיביות של הקואליציה (ממשלת ימין-דתי). אבל השנאה והאובדן הן דבר שקשה להתעלם ממנו.

חודש יוני הוא חודש הגאווה. חודש של חגיגות בינלאומיות שנותנות את המקום למיעוט החברתי. ההומואים, הלסביות, הטרנסים, הטרנסיות, הא-בינאריים, הא-מינים, האינטרסקס ועוד. החגיגות הללו כולן מנסות להצביע על דבר אחד. על הרצון שלנו פשוט לחיות.

אנשי הקהילה הגאה לא דורשים להיות בראש, אנחנו לא מצווים על הפיכה ממשלתית, איננו מעוניינים.ות לריב, להילחם או למות. כל שאנחנו שואפים לו הוא לחיות כמו כולם.ן. חודש הגאווה אמנם הפך לחודש של פרסומים מאסיביים של אירועים וקניות אבל בפועל בין כל שלטי החוצות ודגלי הגאווה כל שנבקש הוא שוויון. גם אנחנו רוצים ורוצות להיות הורים. גם אנחנו רוצים ורוצות להקים חברת הייטק, לרוץ לפוליטיקה, להשכיר או לשכור דירה (אמא אני לא זוכרת אף פעם מי זה מי, מחילה), ללכת ברחוב יד ביד, להתחתן קבל עם ועדה (לא אני אבל יש כאלו) ולהיות מאושרים.ות. ההיסטוריה הטרגית של הקהילה הגאה מגיעה ממקום של מלחמה למען שוויון אבל בפועל המילה מלחמה יש לה קונוטציה שלילית נורא. אנחנו כבר לא נמצאים בשלב של ה”לחימה”. הדור שלנו כבר לא מעוניין בזה. הדור שלנו, שלי, מבקש את הזכות להיות. כי מאסנו ממלחמות. אנחנו בוחרים פשוט לחיות.

אז בחודש יוני הקרוב כשתחגגו, תשמחו ותרקדו לצלילי *הכנס.י שם של זמרת מזרחית מצליחה כרגע* אני לא מבקשת שתזכרו בכל הטרגדיות שקראתם.ן כאן. אני מבקשת שתזכרו בכל הא.נשים מהקהילה שאתם.ן מכירים.ות (בין אם אתם.ן או אחרים.ות) ותנסו לשים עצמכם.ן בנעלים שלהם.ן. תשאלו אותם.ן, תתעניינו בחוויות שלהם.ן כא.נשים המגדירים עצמם.ן אנשי הקהילה הגאה. איך המאבק של השכנה הגאה השפיע עליה? האם ללכת ברחוב יד ביד עם בת זוגתך יצר סיטואציה שלילית? האם לחבר ההומו שלך מהטירונות היו קשיים שבכלל לא ידעת עליהם? איך ההורים שלה קיבלו את הרצון שלה להיות אישה ולא גבר?

הדרך הטובה ביותר להבין מאבק או קושי או סבל (כשאת.ה מביט.ה מהחוץ פנימה) הוא לשאול את האחר.ת. כי בינינו, אני מאמינה שלכל איש ואישה מהקהילה הגאה יש סיפור (קטן או גדול) על קושי, מאבק או תקל שקשורים למיניות שלהם שצילק אותם.ן קצת. בחודש הזה תחגגו למען אלו שלא זכו לכך ותעשו זאת עם אלו שעוד כאן איתנו.

My Cart Close (×)

Your cart is empty
Browse Shop
דילוג לתוכן