האם המבט הגברי מעוות את מציאות חיינו?

כשאני מפנטזת על העולם שאני שואפת לחיות בו אני לא יכולה לדמיין אותו, אז במקום לפנטז על הלא קיים אני מביטה אחורה. ההיסטוריה האנושית קיימת אלפי שנים, ובמבט לאחור אני תמיד מקנאה בשנות ה-60 בארצות הברית. אם להיות ספציפית יותר בפסטיבל וודסטוק. 50 שנה אחרי האירוע המטורף הזה ששינה מגוון של אספקטים בתרבות המערבית אני מתמקדת באור שהפסטיבל הזה יצר בחברה. כמות הא.נשים (באזור החצי מיליון איש) שהגיעו לאירוע יצרו נקודת זמן היסטורית משמעותית שהוכיחה (בעיני כמובן, כי אני הכותבת כאן) את הרצון של בני האדם להאמין בטוב. הפסטיבל כולו שאף לקבלה, מיניות פתוחה, שלום, סמים, ריקוד ואושר. כלומר, התמקדות ספציפית בהנאה מהחיים ולא בקשיים שהאנושות מתמודדת איתה. 

התהודה של הפסטיבל הזה נחרטה לאורך השנים ועברה לדורות הבאים.

הוא הוביל למהפכות חברתיות. לעליית הכוח של מעמד הביניים ולהוכחה שא.נשים יכולים להתאגד יחד למטרה נעלה מהם. בדמיון שלי הפסטיבל היה כמו חלום. אפוף מסתורין ופרפרים. אך בפועל במבט קצת יותר עמוק גם לפסטיבל שנחשב למקום של אהבה ושלום היה מחיר כבד. א.נשים רבים נפגעו בו, היו קטטות, ריבים וסיטואציות מסכנות חיים ללא הרף. ולמרות זאת הפסטיבל יצר מיתוס של אופוריה אנושית מוצלחת. השקר הזה מנפץ את הבועה שלי כשאני בוחרת בוודסטוק כעולם מושלם אך אנושי. האמת המוחלטת שנחשפתי אליה ככל שהאנושות התקדמה היא שלכל החלטה אנושית יש השלכות מסוכנות. המצאת פצצת האטום, שאיבת נפט מהים, תרבות הצריכה ועוד (יש לי כמויות של דוגמאות אני מעדיפה לעצור כאן כי זה מתסכל נורא). 

“מבטים“ מגברים הוא דבר שקלטתי בגיל די צעיר (לא רלוונטי הגיל עצמו).

תמיד הרגשתי שאלו מבטים מוזרים, שאני לא יודעת מה עומד מאחוריהם ושגרמו לי לאי נוחות. לא הבנתי למה אני מרגישה אי נוחות, אבל ידעתי שאני לא אוהבת את זה. בחודש פברואר שהוא החודש הקצר בשנה קיבלתי לא מעט הערות מגברים שנבעו מ “המבט הגברי” המדובר. “הבחורה היפה הבלונדינית,” כאשר שכחו את השם שלי. “את נורא חמודה, אם לא הייתי נשוי הייתי מתחתן איתך,” כאשר ישבתי עם המחשב, לבד, בשקט. “אני אהפוך אותה חזרה לסטרייטית.” אני לא חושבת שצריך כאן קונטקסט כדי להבין שזה לא משפט לגיטימי.

הדוגמאות הללו הן מחודש אחד בלבד, בשנה. לשם הפרופורציות – בשנה יש 12 חודשים, אני חיה 28 שנה, כלומר 336 חודשים. עכשיו אל תבינו לא נכון, אני לא טוענת שאני חווה את זה כל החודש או שלוש פעמים בחודש אבל זה כן שכיח. זה שכיח בחיים שלי, של חברותיי, של אחותי, של אימי ואפילו של מורות שפגשתי, מטפלות שטיפלו בי ואפילו נשים זרות ברחוב ששמעתי את ההערות או ראיתי את המבטים שהן קיבלו.

מה היא ההגדרה למילה Male Gaze? (בעברית בסיסית התרגום הוא: המבט הגברי)

ההגדרה למילה במילון אוקספורד מראה כי המקור למושג “Male Gaze” מגיעה מעולם הקולנוע ומוגדרת כך, “נקודת המבט של גבר הטרוסקסואלי (יעני סטרייט כבר דיברנו על זה בנות) טיפוסי הנחשב כמגולם בקהל. או כקהל המיועד לסרטים ולמדיה חזותית אחרת. המאופיין בנטייה לאובייקטיביזציה של מיניות בנשים.” לשם ההפשטה למי שעוד לא הצליח.ה להבין בצורה מוחלטת. זוהי נקודת מבט גברית סטרייטית אשר מובילה למחשבות מיניות על האישה המתייצבת אל מול הגבר הנ”ל (אמא השתמשתי בנ”ל!).

לאורך חיי המשקל שלי תמיד התנדנד, בתחילת הקורונה (כאשר גרתי בגבעתיים, עבדתי מהבית ולמדתי מהבית) עליתי במשקל בצורה משמעותית. בשלב מסוים כשהייתי יוצאת מהבית חוויתי יחס מגברים שהיה שונה מהיחס שקיבלתי קודם לכן. בתקופות בהן המשקל שלי היה נמוך יותר. (אני לא נכנסת כאן למקום של בריאות, ספורט, הפרעות אכילה או שמנים.ות ורזים.ות ומה עדיף. זו לא הפואנטה ואין כאן מקום להעיר על כך.) גברים פחות הסתכלו עלי, פחות העירו לי ואף נטו להתעלם ממני יותר מבעבר. דוגמא לכך היא מדוכן מיצים שעצרתי בו. ניסיתי לצחוק עם המוכר בניסיון להקליל את האווירה אחרי סיטואציה מורכבת עם הלקוח לפני. המוכר העיף בי מבט חטוף ולא ענה. הסיטואציה הייתה זרה לי. ההומור שלי הוא כלי די חזק ודי מוצלח בחיי (אני מניחה, אני מנצלת אותו בלא מעט סיטואציות ובמקרה הזה הוא לא עבד.) אוטומטית עברה בי המחשבה שזה בגלל שאני לא מושכת בעיני המוכר ואפילו דוחה אותו. והכל בגלל המשקל. 

המחשבה הזו נתקעה לי בראש לא מעט וחלפה במוחי באינטראקציות נוספות לאורך התקופה הזו.

בשלב מסוים תהיתי למה מסלול המחשבות מוביל אותי כל פעם מחדש לאמונה הזו ולא לאופציות אחרות? למה מחשבות מציאותיות יותר כמו; ‘עבר עליו יום ארוך ונגמרה לו הסבלנות‘ או ‘הוא היה אמור לצאת להפסקה’, לא עברו במוחי. תהיתי למה אני נתקעת בצורה כל כך אבסולוטית לאופציה אחת בלבד ונשענת עליה כמו קיר תומך בבית. לאחר ההבנה שהמוח שלי תמיד מגיע למחשבה שהמראה שלי משפיע על היחס שאני מקבלת. תהיתי כעת, מתי ואיפה למדתי שהערך שלי בעת אינטראקציה עם גברים נובעת מהמראה שלי? איך אני אמורה להתמודד עם העולם כאשר חצי מהאוכלוסייה בו שופטת אותי לפי המספר המופיע במשקל? האם רק חצי מהאוכלוסייה שופטת אותנו? האם יש לי יכולת להרגיש שוות ערך לאדם שמסיק עלי מסקנות בעקבות המראה שלי ולא מהיכרות איתי? האם אני יכולה לעצור את קו המחשבה האבסולוטי הזה או להגיע למסקנה אחרת? שאלות כאלו ועשרות אחרות צפו לי בקו המחשבה הזה. 

התשובה לחלקן הייתה לי קלה להבנה. למדתי לימודי מגדר, השכלתי להבין את התפתחותה של הפטריארכיה, את היתרונות והחסרונות שלה ואת ההשפעה שלה על כל תחומי החיים. לנשים מוגדר מגיל אפס כיצד להתלבש ולהתנהג. יחד עם צורת הייצוג שאנחנו צריכות לסגל לעצמנו אנחנו לומדות שההחלטה כיצד עלינו להתנהג ולהתקיים מגיעה מנקודת המבט הגברית. המשפט שמתמצת את ההסבר הזה בצורה ברוטלית הוא המשפט – “אם תתלבשי צנוע לא תוטרדי בחוץ.” המשפט הזה מגביר אצל נשים את ההבנה שאם יוטרדו זו אשמתן הבלעדית. המשפט הזה אפילו חזק יותר בדת ובחברה החרדית כשהצניעות היא מעלה חשובה.

כנשים גם אנחנו חוטאות באמצעות המושג “המבט הגברי” בחברה.

ספציפית בסיטואציות בהן אנחנו נמשכות לגבר אל מולנו. החשיבה הזו לא עברה במוחי כלל כששאלתי את חברותיי על הנושא. למזלי חברה העלתה את הנקודה הזו ופצחה בשיח שלם על העניין. חלק הסכימו איתה וחלק תהו האם זה באמת משהו ששווה לכתוב עליו. החשיבה כי ההתנהגות שלנו כנשים מושפעת מהמראה של האדם אל מולנו היא חשיבה רציונלית. יש היגיון במשפט הזה. חוש הראיה הוא חוש מרכזי בחיינו. כבני אדם יש לנו נטייה ל“הסיק“ מה הוא האופי של האדם מולנו ללא היכרות איתו. זה חזק מאיתנו ואין לנו שליטה על זה. עד כאן הכל נשמע לגיטימי. מתי הדבר הופך שלילי? כאשר אנחנו מתעדפים א.נשים שאנחנו נמשכים.ות אליהם.ן. כאן נכנס עניין המיניות. משיכה נובעת ממיניות ומיניות נובעת ממשיכה שני המושגים הולכים יחד במוחנו.  

שאלה אחת שהיה לי קשה לענות עליה ועד היום אני מתחבטת בה היא השאלה, למה היה לי קשה לקבל את העובדה שהיחס כלפי השתנה או “החמיר” (אני משתמשת במילה זו בעדינות) בעקבות השינוי במראה שלי? למה הרגשתי דחייה כשהיחס כלפי השתנה? ומאיפה זה מגיע?

כשאני נותנת למשקל שלי את כל ה”משקל” באינטראקציות ביני לבין א.נשים אחרים.ות אני מבטלת לחלוטין את כל מי ומה שאני. כאשר רק המשקל שלי עומד ביני לבין שאר העולם אני מצמצמת את הערך שלי לכדי המספר המופיע על המשקל. כשאנחנו מביטים.ות בא.נשים שאנחנו מכירים.ות והם.ן חלק מהחיים שלנו יש ביכולתנו לראות מעבר למראה שלהם. טוב לב לא מופיע על המשקל, חוכמה או אינטליגנציה גם הם לא. הומור הוא חסר פואנטה אם אין לו מקום מקבל לזרוח בו ולעיניים שלנו שהן מלאות ידע וחום אין את היכולת להביע דבר כשכל מה שמעניין הוא היקף האגן שלנו. אנחנו מאבדים כל כך הרבה מעצמנו כשאנחנו מצמידים ערך עצמי למספר כלשהו או לצבע עור מסוים (או לצבע עיניים, גודל שפתיים, נפח החזה ועוד ועוד ועוד). 

אז למה אני נפגעת כשמתייחסים אלי בצורה קרה יותר?

כי גם אני נותנת מקום למשקל והמראה שלי. אני לא שולטת בזה. זה לא בכוונה אבל כשהתגובה מהסביבה שלי היא חיובית (למשל אני מתחמקת מדוח של שוטר בגלל שאני צעירה או יפה לדעתו) הערך העצמי שלי גובהה (יעני גדל אבל ערך עצמי שגדל נשמע לי לא תקין בעברית). אז אני ימשיך לנסות להשיג דברים באמצעות המראה שלי. הכל קל יותר ומהיר יותר. ואז זה עוצר. לא משנה למה, לא משנה עם מי. שוטר לא מרוצה, דייט לא מוצלח, ברמן שצוחק עלי במקום איתי. הסיטואציה לא משנה. מה שמשנה הוא העובדה שזה מתרחש מול גבר. למה? כי מהם למדתי להתנהג כך. מהם למדתי כיצד להשיג מה שאני רוצה כי לרוב מהם אני רוצה או צריכה משהו.

כלומר יש בי מקום של ניצול המעמד. מה זה אומר עלי שאני “מנצלת” כדי להשיג את מבוקשי? באותו נושא רק מצידו השני לחלוטין עם נשים אני לא עושה את זה. אני לא משתמשת במראה שלי עם נשים כי אין לי את הדעה הקדומה הזו שזה עדיף וזה עובד. לא חונכתי שאני צריכה לעשות את זה כי זה פשוט לא רלוונטי. לכן לעיתים גם יותר קל לי להתמודד עם נשים במקומות כמו מוסדות ממשלתיים וכדומה. אני יודעת שאני באינטראקציה עם אישה שהיא שוות ערך אלי ואין בי את החשש הזה שהיא תתייחס אלי בצורה שונה בגלל איך שאני נראית. לרוב התיאוריה הזו עובדת אך לעיתים גם היא נכשלת לה. אף סיטואציה או אינטראקציה אינה זהה לקודמותיה ועל כן התיאוריה אמנם קיימת אך איננה אבסולוטית.

כאשר אני נתקלת באינטראקציה כזו בה האישה נותנת לי את ההרגשה שאני מתחתיה או שווה פחות ממנה אני נפעמת.

אני לא יכולה לדעת למה האישה אל מולי מתייחסת אלי כמו שהיא מתייחסת אבל לצערי אני ישר קופצת למסקנה שזה המראה שלי. בין אם היא מקנאה או מלגלגת אין לי יכולת לדעת, אבל תמיד אאשים קודם כל את המראה. כלומר, הסיבה לתחושת אי הנעימות שאני חווה כנראה לא רלוונטית. אין לי שליטה על התפיסה של אחרים אותי ואין לי שליטה על מחשבותיהם (ולעיתים גם הם.ן לא שולטים על המחשבות. בינינו, למי יש שליטה על המחשבות שלו.ה? תשובה: המוח שלנו שולט במחשבות אבל אנחנו לא שולטים במוח. חפרתי בסוגריים.)

אם לנשים יש דעה קדומה יותר קשה על נשים מאשר לגברים על נשים?

האחרון אמנם נגמר בסימן שאלה אבל אני חושבת שיש בו הרבה אמת. איכשהו כנשים אנחנו גדלות עם ציפייה מהחברה שאנחנו נוטות להשליך על נשים בסביבתנו. יש כאן אירוניה, אנחנו מתקשות עם הציפייה החברתית אך בקלות משליכות אותה על אחרות. “מה זה הצבע הזה בשיער? איזה הזויה“. “את בהריון או סתם שמנה?“ לא משנה באיזו דוגמא אבחר כולן נובעות מהציפיות החברתיות שהושרשו אצלנו מהרגע שבקענו לעולם (נכון לא בקעתי לעולם אבל זו בדיחה לא רעה.). ואם לנו קשה עם הציפיות הללו למה אנחנו מצפות מאחרות לעמוד בהן? כי החברה שבה אנחנו חיות לימדה אותנו שאלו החוקים. כך עלינו להתנהג, כך עלינו להתגלח, כך עלינו להתאפר ועוד.

למזלי זכיתי לפני סיום כתיבת הכתבה להחליף כמה מילים על הנושא עם ידיד קרוב שבמקרה הוא גם גבר (ואחלה גבר שבעולם). דיברתי איתו על הנושא מתוך רצון להבין כיצד הם חווים את זה, אם הם בכלל מבינים מה הוא המבט הגברי והאם הוא חוטא בכך? (ספוילר כן. כולנו חוטאים.) ש’ (שם שמור במערכת, סתם מה אני ידיעות אחרונות?) אמר דבר מאוד חשוב בתחילת השיחה. הוא אמר שרוב הגברים (לא כולם כמובן) לא באמת מבינים את החוויה הנשית בעולם שלנו (מצוקה אולי במקום חוויה.. קשיים אולי במקום מצוקה). כאשר הוא חשב על עצמו הוא שיתף שהוא כאחד שנפגע בעצמו יכול להבין את הקושי. 

אין לו היכולת להזדהות בצורה מוחלטת כי הוא גבר ולא אישה.

אבל כאחד שחווה סיטואציות דומות למה שתיארתי לו הוא אכן יכל להבין. ש’ ראה סיטואציה מאד לא נעימה ביני לבין אדם נוסף שישב איתנו בעבודה. אותו אדם (שלא מגיעה לו אפילו אות) התנהג בצורה שפלשה לי למרחב האישי בניסיון לעזור. או יותר נכון בחשיבה שהוא יכול לעזור לי יותר טוב ממה שאני יכולה לעזור לעצמי (bitch said what?). הסיטואציה גרמה לי וגם לש’ תחושה של אי נוחות. אותו אדם ניסה בהמשך ליצור בינינו מגע אך אני דחיתי את ההצעות שלו. בשלב מסוים הוא חשב שלהזיז לי את האצבע כדי שאפסיק לגרד בפנים זה לגיטימי.

אחרי הסיטואציה ש’ אמר שהוא מבין הרבה יותר את כל מה שניסיתי להסביר לו לפני כן. הוא מבין את התחושה שאין לך שליטה, שלא מקשיבים לבקשות שלך. כי הוא ראה את כל הדברים הללו לנגד עיניו. החשיפה שלו לסיטואציה עצמה עזרה למילים לחלחל עמוק יותר. ש’ הפתיע אותי. לא חשבתי שסיטואציה קונקרטית היא זו שתתרום להבנה אבל העובדה שהוא פנה אלי אחר כך ואמר לי את זה ממש חיממה את ליבי. הרגשתי שרואים אותי ושומעים אותי וזה לא מובן מאליו כלל… 

My Cart Close (×)

Your cart is empty
Browse Shop
Skimlinks Test דילוג לתוכן