האם הצילום עליו אנחנו מסתכלים זה הצילום שאנחנו רואים?

האינסטגרם ורשתות חברתיות עוזרות לנו להכיר יותר ויותר צלמים. להבין כביכול צילום, להכיר את הסצנה.  ובכלל הן עוזרות לנו להיכנס בעצמנו לתוך תחום הצילום. הצילום היום נגיש וכולם יכולים לצלם. כולם יכולים לצלם תמונה “טובה” באיזה מצלמה שנקרתה בדרכם וישר להעלות אותה לאינסטגרם. כולם יכולים לפתוח עמוד לצילומים שלהם גם אם הם לא מקצועיים. גם אם זה לא התחום בו הם עוסקים ביומיום שלהם. הצילום נהיה נזיל עוד אז במהפכה התעשייתית כשהתחלנו לשכפל כמה תמונות שרק רצינו. יכולנו לשכפל צילומים כצילומים, צילומים בתוך ספרים ועיתונים. גילינו פורמטים מדהימים בהם אפשר לשעתק את הצילום. הוא כבר לא היה חד פעמי ואקסלוסיבי. הצילום הפך להיות נחלת הכלל.

אבל נזילותו המשתפכת והגועשת ביותר של הצילום, עד כמעט איבוד משמעותו, הגיע ברגע שמכרו לנו טלפונים. לא סתם טלפונים, טלפונים חכמים שיכולים לצלם תמונות איכותיות בתאורה טובה בקליק אחד ואינסופי. קליק שמאפשר לי ללחוץ פעם אחת עד עשרים, ושלושים וגם מאה, כי למה לצלם פעם אחת אם אפשר בעצם גם מאה?

אבל שכחנו משהו מאוד חשוב בדרך, לא עצרנו רגע לשאול מה קורה לצילום. מה המשמעות שלו היום כשכולם מצלמים? ומה המשמעות של צילום כשאנחנו מעלים אותו הישר לאינסטגרם? האם הצילום כיום צריך את האינסטגרם או שהאינסטגרם צריך אותו? והאם הצילום נשאר בכלל אותו הצילום? אני לא בטוחה בכלל.

מראש אני עוזבת בצד את הדיבור על מושאי הצילום, את נושאי הצילום ואת בחירות הצבע, הפרספקטיבה, הסטיילינג ושלל אמצעי הפקה ויצירה נוספים. אני מדברת כאן על האופנים בהם אנחנו מצלמים ועל הפלטפורמות דרכן אנחנו משתפים וחווים צילום. חשוב להבין כי האופן בו אנחנו מצלמים והפלטפורמה בה אנחנו משתמשים משפיעים על מה ואיך שנצלם.

היכולת לצלם כמות אינסופית של תמונות כאשר הטלפון דבוק ליד שלנו בצורה תמידית כבר לא ממש מרגשת.

היא הפכה להיות פעולה כמעט יומיומית אצל הצלמים שבינינו וגם אצל אלו שלא. אנחנו חווים חוויות דרך צילום. אם אנחנו מתרגשים אז אנחנו מצלמים, אנחנו לא רוצים לפספס אז אנחנו מצלמים. אנחנו מצלמים יותר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו מצלמים. אנחנו מצלמים באופן שהוא כמעט אינסטינקטיבי. אותה אינסטינקטיביות לצלם יוצרת גדר של ניכור בין החוויה המצולמת לבין הצילום. צילום החוויה נהייה חלק אינטגרלי מחווית החוויה במלואה ורק נדמה לנו שהשגנו את המטרה שרצינו, אבל מה שעשינו זה שפספסנו אותה. צילמנו ובאותו הרגע הפסקנו לחוות, אפשר לומר שאפילו כיבינו את עצמנו. אנחנו לא מצלמים בשביל לא לשכוח או כי אנחנו רוצים לנצור את הזיכרון. אנחנו מצלמים בשביל להעלות. מסגרת האינסטגרם עוקבת אחרינו גם בתוך הצילום האישי של עצמנו, כבר אז אנחנו חושבים לצלם ולהעלות. ואנחנו לא ממש מתנגדים כי אנחנו כבר רגילים ומכורים.

הצילום כבר לא צילום שלי למעני, הוא צילום שלי למען האחר.

הוא נעשה מתוך מחשבה שאשתף אותו, שאנשים יסתכלו עליו. כאלו שאני רוצה שיסתכלו וכאלו שפחות, מתוך מחשבה שזה יגיד עליי משהו או יצייר אותי באופן מסוים. הצילום מתוכנן ומבוקר מתמיד, אפשר לומר כמעט ממושטר. כי אם לא היינו חושבים על שיתוף הצילום כחלק בלתי נפרד מהצילום עצמו אולי היינו מעזים יותר ויוצאים מתוך תבניות דרכן אנחנו מסתכלים ומצלמים. גם הצילום ה”גבוה” לוקח היום חלק בלתי נפרד משיח האינסטגרם כי ההנחה ( הכביכול מובנת מאליה) היא שפלטפורמה להעלאת תמונות היא פלטפורמה מעולה לצלמים. נדמה כי אותו צילום “גבוה” קצת כפוי להכניס את עצמו אל תוך האינסטגרם. הוא כפוי למסגר את עצמו לתוך ריבוע. הוא כפוי לבתר או לטשטש את יצירותיו כדי שיתאימו לנהלי האינסטגרם עליהם “חתמנו”. כי נדמה כאילו הוא יעלם מהשיח אם הוא לא ימצא… בתוך האינסטגרם.

וכאן אני עוצרת ושואלת האם אנחנו יכולים לחוות ולהרגיש צילום כאשר הוא מתנוסס על מסך הטלפון לצד עוד עשרות מיליוני דימויים?

זה מרגיש ששכחנו לחשוב על המסגרת בתוכה ממוסגר הצילום. הצילום יכול לקבל אלפי משמעויות מתוך הקונטקסט בו הוא מוצג. ובכל זאת אנחנו מאוד אוהבים להתיישר לקו הכללי ובוחרים להסתכל על צילום בתוך ריבוע אינסטגרמי. אומרים שתמונה שווה אלף מילים אבל האמירה הזו מתחילה לאבד ממשמעותה כאשר מיליוני אימג’ים מוצגים ומתחלפים כל שניה בה אני עושה “רענון” קל של המסך. יותר מזה, אנחנו כנראה לא נזכור את אותה תמונה מדהימה שראינו כי בכל יום אנחנו רואים אינסוף אימג’ים שזה כבר קשה לזכור אחד. לא משנה כמה מיוחד ויפיפה הוא אותו צילום. לפעמים הוא פשוט יבלע לתוך חור שחור ויעלם. דבר שמסביר את הרצון שלנו לחזור לנוסטלגיה. לתרבות הפילם ומצלמות הפולארויד. תמונות חד פעמיות שלא ניתן לצלם שוב או יותר נכון, רגעים מצולמים שלא יחזרו על עצמם.

הצילום הוא יותר מתמונה באינסטגרם ולצלמים מגיעה פלטפורמה שתכבד אותם יותר ממה שאינסטגרם מאפשרת להם. קשה לא לקחת חלק בתוך התרבות הזו כי דפי אינסטגרם הפכו להיות דף הפורטפוליו של צלמים ובכלל של אנשים. אבל אסור לשכוח את הקונטקסט בו אנחנו מסתכלים על תמונה. האינסטגרם מוזיל את הערך הרב שיש בצילום כמעט כמו בתהליך של אינפלציה. כמות האימג’ים הנצפים בפלטפורמת האינסטגרם רק עולה ועולה כשבמקביל ערכם פוחת. צילום X או צילום Y הם רק עוד צילומים בתוך משוואה אינסופית של… צילומים.

לכתבה צירפתי צילומים של צלמים שאני אוהבת והייתי רוצה שיצאו אל מעבר לגבולות האינסטגרם. 

My Cart Close (×)

Your cart is empty
Browse Shop
דילוג לתוכן