צילומי הנוף של איתי שומרי עוסקים באנושי יותר מהאנשים עצמם

הצלם איתי שומרי בן ה-29 נע בזמן הקורונה בין ישראל לבריטניה. חודשיים פה, חודשיים שם. עד שהחליט להישאר בבריטניה כדי לעשות בדיוק את מה שהוא אוהב לעשות. שומרי לא אוהב להישאר במקום ולהתרגל לשגרה רפטטיבית. הוא אוהב לגלות עולם, לראות ולחפש אחר מקומות חדשים בכל פעם מחדש. ואפשר לומר שזה עובד לו די מדהים. לפני הראיון תהיתי איך הוא הגיע לכל המקומות שהוא מצלם? מה הוא עושה כדי למצוא אותם? ואיך הוא מצלם בצורה כזו מדהימה… הוא לא הולך בדרך הקלה כי זאת לא הדרך שפונה אליו. איתי שומרי עובד בצורה יוצאת דופן, באדיקות, בסבלנות ובאופטימיות מעוררת השראה. בתוך ים הצלמים שטורפים את האינסטגרם הוא מצליח להתבלט כי הוא פשוט עושה משהו אחר בנוף. הוא מצלם בעיקר תמונות נוף אבל לכולן אלמנטים אנושיים המרמזים לנו על בני אדם שהיו פה פעם או על כאלה שאפילו נמצאים בקרבת מקום.

בן כמה אתה, מאיפה אתה במקור ואיפה אתה עכשיו על המפה?

“בן 29, מגבעתיים. עכשיו בלונדון. המעבר ללונדון הייתה החלטה משותפת של המשפחה שהתבשלה במשך כמה שנים. פעם ראשונה שעברתי רשמית לגור בלונדון הייתה ביוני האחרון. בגלל הקורונה והסגרים זה הרגיש כמו שלוש שנים. הייתי כל הזמן בין הארץ ללונדון אבל עכשיו אני סוף סוף פה. הסיבה שעברתי היא בשביל להתפתח ולראות דברים אחרים, תמיד בוער בי לראות מקומות חדשים.”

איך התחלת לצלם וכמה זמן אתה עוסק בצילום?

“המתנה שקיבלתי לבר מצווה הייתה מצלמת מיני DV קטנה. הייתי מצלם את החברים הסקייטרים שלי ואת המשפחה עד שבאיזשהו שלב זה נעלם. למען האמת רוב הילדות שלי התעסקתי במוזיקה, היו לי להקות ותפקדתי כבסיסט בהן. אני מניח יש משהו מאוד דומה בפואטיות וביצירת הדימויים של מוזיקה וצילום. 

אני מנגן, שר והוצאתי שירים אבל זה אף פעם לא היה כיוון מקצועי. בתיכון תפסה אותי המחשבה שאעסוק במוזיקה. בצבא תהיתי מה אעשה עם עצמי אחרי וכשיצאתי התחלתי לחשוב על צילום. עברו שנים עד שהתחלתי לצלם ואני יכול לומר שהפעם הראשונה שבאמת הרמתי מצלמת סטילס הייתה רק בסביבות גיל 25. לפני זה צילמתי וידאו אבל לא היה קשר בין הדברים. אז הסתכלתי על סטילס כמשהו מאוד זר ורחוק ממני ורק לפני 3 שנים כשהתחלתי לצלם בפילם זה הפך להיות המרכז בעיניי. זה היה מסע בניסיון להבין מה אתה רוצה לעשות ובמקביל המחשבה שאתה צריך לעשות כסף.”

האם למדת צילום?

“התחלתי בכלל כצלם וידאו. למדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב במשך שנתיים סך הכל.נהנתי בטירוף מהלימודים, לא באמת עסקתי בצילום קולנוע אבל אהבתי ללמוד את כל מה שמסביב. אחרי שנתיים הבנתי שהלימודים הפריעו למה שרציתי לעשות אז עזבתי. הבנתי שאני צריך לקבל החלטה. בתחילת הדרך לקחתי המון עבודות בחינם עד שבשלב מסוים התחילו לשלם לי עליהן. הבנתי שהלימודים הפריעו לי עם העבודה ושהם לא מהווים את ה״גושפנקא״ על הניסיון והעשייה עצמה בצילום. העדפתי לוותר כדי להמשיך לעבוד וזה היה צעד טוב כי התחלתי להתעסק סוף סוף במה שרציתי לעשות. אני חושב שלימודים לא צריכים לבוא על חשבון עבודה אישית. שניהם שונים אחד מהשני. יש מצב בו אנשים “יורים” את הרעיון הכי טוב שלהם בפרויקט גמר ואז הם יוצאים החוצה ואין להם כל כך מושג מה לעשות. הלימודים מהווים חממה טובה ונעימה אבל הם לא מכינים אותך לסגנונות העבודה שאתה אולי תעסוק בהם בחוץ.”

אמרתי לאיתי שאני מרגישה שהוא מאוד שונה בנוף הצלמים שאני מכירה או לפחות אלו שאני מכירה בארץ. אז רציתי לשאול אותו מה מושך אותו לצלם דווקא נופים, מבנים ורכבים?

“זה כנראה שילוב של כמה דברים, אני חושב לעצמי שאולי זאת תגובת נגד ל “נוף” הצלמים הזה שדיברת עליו. וגם ההשפעה שלי מאמנים מסויימים כמו למשל הצייר אדוארד הופר. כיום לכולם יש מצלמות וכולם מצלמים, נמאס לי שאנשים חושבים שזה יספיק להעמיד מודל/ית על רקע פסטורלי וזאת תהייה האמנות שלהם. אני אומר את זה בקשר לאיך ששאלת את השאלה. אבל בגדול אני אוהב מאוד את החקר בהסתכלות על דברים שהם נניח “בנאלים” על מנת למצוא בהם משהו פחות בנאלי. אם זה צרות, אם זה תפיסת פריים שמרגש אותי.”

רוב הצילומים שלך לא כוללים אנשים בתוכם, אבל כשהם כן כוללים כמעט ולא ניתן להבחין בהם או שהם מהווים חלק משני בתוך הצילום, מה מבחינתך המשמעות של אנשים בתמונות שלך?

“מידי פעם באמת יש אנשים. מבחינתי התמונה המושלמת תכלול אדם או דימוי של אדם בתוך הנוף והטבע. אבל אם יש אדם בתמונה, זה חייב לתת לרקע משמעות נוספת.”

האם זה האנשים שנותנים את המשמעות לרקע או שהרקע נותן את המשמעות לאנשים?

“הנוכחות של אדם בתמונה מייצרת משמעות נוספת. אני לא מצלם את האדם בגלל איך שהוא לבוש או נראה. אני מצלם את האדם בגלל איך שהוא יושב בתוך המקום. הצילומים שלי מחפשים חללים שהם בין לבין. הייתה תקופה שהתעסקתי הרבה בצילום מקומות שהאדם נטש ומה הזמן עשה למקום. אהבתי בארץ למצוא את המקומות שיש בהם את הסיפורים מאחורי הצילומים אם זה קשרים צבאיים-ביטחוניים, פוליטיים וכלכליים. הצילומים האלו נותנים לנו פרספקטיבה שאומרת שאנחנו לא העיקר. לא האנשים ולא הצלם. יש הרבה תמונות שאני מצלם שצלם אחר יכל לצלם. אבל החקר שלי, הטיול, המסע והחיפוש הם חלק מאוד חשוב בעבודה שלי.”

למרות שאתה נחשב צלם נוף, צילומי הנוף שלך לא מנותקים מה״אנושי״. אם זה צילום מקומות נטושים או “מתים” ולפעמים ממש הצצה אל מקום פעיל באנשים רק שאנחנו לא רואים אותם כרגע.

“ההצצה הזו שאת מדברת עליה נובעת הרבה פעמים מהרצון לראות חיים אחרים. אני גדלתי בגבעתיים ותל אביב ואנחנו מאוד רגילים לנוף מסוים ועוד לפני שצילמתי הרגלתי את עצמי לנסוע אחת לשנה לאנשהו לראות מקום אחר. הייתי מבזבז את כל מה שחסכתי על הנסיעה אבל הכל כדי לראות עוד. ברגע שאני מרגיש שאני מתרגל למשהו אני מחפש את הדבר הבא.”

איך אתה מטפל בתמונות שלך? מה ההגדרה שלך לטיפול ? עריכה? פיתוח? ניקוי פיזי של האתר אותו אתה מצלם?

“אני לא אורתודוקס בדרך שבה אני מצלם, אין לי רק דבר אחד שאני רוצה להתמקד בו. אני לא מצלם על סוג סרט אחד. לא מצלם רק יום או רק לילה. המאבק הגדול שלי הוא מציאת הקומפוזיציה. גם אם זה לחכות כמה עד שלא יהיה אף אחד. הרעיון הוא להוציא תמונה שתבטא ותדבר על המקום עצמו. אם אנשים לא מתאימים לי בפריים אני אחכה כמה שצריך כדי שילכו. אחפש את הזווית שהכי משמשת אותי ורק אז אצלם. אני סורק באמצעות מצלמת DSLR וממיר בעצמי את הנגטיבים וככה השליטה שאני מקבל על התמונה היא אבסולוטית. לא עושה יותר מידיי תיקונים ועריכה של התמונה. אני לא מרטש שום דבר.

יש תפיסה שלא צריך לגעת בפילם לשלוח את הסרטים לפיתוח במעבדות שעובדות כמו שעבדו לפני 20 שנה, שזה לא רע הן פשוט מייצרות המון ומהר בלי להתייחס למה שצילמת. אני לא נגד עריכה, שכל אחד יעשה מה שמתאים לו, אני כן חושב שאחידות באופן בו אתה עושה דברים היא חשובה.”

מה מאתגר אותך במקצוע הצילום ובכלל בענף זה? 

“אחד הדברים שחשוב לי לשמור זה שאני לא רוצה להיות בתחרות עם אף אחד. אני בתחרות עם עצמי והמאבק הוא לרענן את עצמי. יש ימים שלמים שאני חושב על צילום, כשאני אוכל, מתקלח, ישן. לפעמים צריך להשקיע המון עבודה באש הזו. היו לי מסעות בארץ או פה שהסתיימו בכישלונות. למרות שאתה חוקר ובודק, אתה נטול השראה. זה לא מה שחשבת ואתה לא מרגיש את זה.צילום דורש תחזוק גם בימים שאתה לא הולך לצלם. יש נטיה לשכוח ליצור את היצירה העצמאית שלך ברגע שאתה נמצא בעבודה היומיומית. אבל חשוב לפנות לזה זמן. אחד הדברים שאני מתמודד איתם זה העובדה שכצלם נופים, בניגוד לצלמי פורטרטים, אין לי את אותו ביקוש. אני מוכר פרינטים, מעלה לאינסטגרם, לאתר שלי וכ’ו.

אבל אני מרגיש שאני עושה את זה יותר בשביל עצמי ופחות בשביל הרווח עצמו.חשוב להבין איפה עושה לך טוב להציג את העבודות שלך, אם יש אנשים שמצלמים ולא מפרסמים את הצילומים שלהם, תפאדל. מה שעושה להם טוב. השאלה היא מה המטרה שלך כצלם, לאן אתה רוצה להגיע ומה אתה רוצה ליצור. אני חושב שהפנייה היום של אנשים לפילם מגיעה כתגובת נגד לכל המיידיות של עולם האינסטגרם המהיר. יש המון הילה סביב צילום פילם אבל בשבילי זה כלי להרגיע, להתבונן ולהוריד את הקצב שלי.”

יש עבודות צילום שתסרב לקחת כי הן לא יתאמו את הסגנון הצילומי שלך?

“לגמרי. רוב ההתעסקות שלי בוידאו בארץ הייתה קשורה לעולם המוזיקה מתוך חיבור אישי שלי. כשאני מצלם וידאו אני חייב לאהוב את המוזיקה שאני מצלם, אני לא מסוגל לצלם משהו שאני לא מתחבר אליו. כשאני לוקחת עבודות כשאני לא מתחבר אליהן, אני בדרך כלל גם פחות אוהב את מה שאני עושה.זה מינוס גדול בעיניי, מאוד הייתי רוצה להיות “קר” בנושאים האלו אבל זה קשה לי שלא להיות מחובר.

אני גם חייב להתחבר לאנשים שאני מצלם. מבחינתי האידיאה הייתה אם היה לי עסק קטן שמוכר את הקפה הכי טוב כשיש כשבמקביל הייתי מצלם להנאתי בלי קשר לקריירה או עסקים.

אחד הדברים שאתה לומד כשאתה מתבגר זה שמאוד קשה שבסוף יש ציפייה שתביא “קבלות”. כי אתה שואל את עצמך איך אתה משקיע כל כך הרבה במשהו בלי להרוויח ממנו כסף. שזה דבר מאוד ישראלי בעיניי. קשה לעשות משהו שאתה אוהב ומשקיע את כל כולך בו ולהרוויח בהתאם. אף אחד לא יתן לך שום מתנות על הדרך הקשה שאתה עושה, אתה פשוט צריך לאהוב את מה שאתה עושה”

איך אתה מדמיין את עולם הצילום בעתיד ואיפה אתה רואה את עצמך בו?

“אני חושב שכל עולם הצילום ממשיך להתפתח כל הזמן. בגלל שלכולם יש מצלמות, תחום הצילום המקצועי הופך להיות עוד יותר מבדל בתוך ההמון. מי שבולט אז הוא באמת בולט לטובה. אני חושב יש התעוררות מחודשת של פילם וזה הולך להיות עוד יותר גדול. לגבי עצמי, אני אשמח לעשות את מה שאני עושה באותה תשוקה ולהרחיב את היצירה שלי, להגיע לעוד אנשים, לעשות ספר צילום. מבחינתי ספר צילום זאת הדרך האולטימטיבית להציב את הפרויקט שלך. כשיתאפשר גם הייתי שמח לנסוע למקומות נוספים לצלם ולהציג תערוכה משלי בעתיד.”

לפני הראיון חשבתי לעצמי הרבה על עולם הצילום. חשבתי על הנזילות שבצילום בימים בהם אנחנו חיים, על העובדה שכל אחד יכול לרכוש מצלמה ולצלם. ותהיתי האם משמעות הצילום תפחת עם הזמן כי לא יהיה לנו כבר ערך לדבר מרוב שנחווה הכל דרך הצילום. אחרי הראיון עם איתי שומרי הבנתי שדווקא להפך. אנשים כמוהו יצליחו להביא משמעות אדירה לעולם הצילום. הדרך בה הוא פועל וחושב היא דרך של עבודה קשה שמגיעה מתוך תשוקה אינסופית. איתי שומרי מלא בכנות ואופטימיות שנותנת לך השראה להמשיך וליצור גם אם מרגיש שהדברים לא הולכים כמו שרצית. ואפשר לראות את כל זה בצילומים המדהימים שלו, הם תרתי משמע מהווים משהו לחלוטין אחר בנוף.

דילוג לתוכן