20% מכל רכישת מרצ׳נדייז יעברו לעמותת כנפיים של קרמבו! מלאי מוגבל

כלכלת ה ידע המודרנית

הנני חלק פעיל בקהילה האקדמית בשש שנים האחרונות. אני יכולה לומר כי קראתי כמות מכובדת של מאמרים אקדמיים וחומרים אחרים. למעשה, כל מי שאי פעם נדרש לכתוב עבודה אקדמית בכל תחום במוסד השכלה גבוהה נאלץ לחפש חומרים בדמות מאמרים אקדמיים רבים בכדי להבין לעומק סוגיות מגוונות וכן להתבסס עליהם בכתיבה הממשית של עבודות מסוגים שונים. 

יחד עם זאת, הגישה לחומרים אלה אינה בחינם וטווח המחירים עבור מאמר בודד נע בין 20-40 דולר. בכתיבת עבודה אקדמית אנו נדרשים לתת רפרנסים לעשרה מאמרים בממוצע וכאשר אנו כותבים עבודה מחקרית נצטרך לתת אזכור ולהתבסס על כ-50 מאמרים. בעת שגישה לאלה כרוכה בתשלום, מדובר בהוצאה לא קטנה בכלל. בעודנו נמצאים בסטטוס של “סטודנט” אנו מקבלים גישה לרוב המאמרים בחינם דרך האוניברסיטה או המכללה בה אנו לומדים.  מוסדות אקדמיים אלה משלמים כסף רב עבור המנויים לכתבי עת מדעיים. בעוד אלה שייכים בדרך כלל לכחמש חברות הוצאה לאור – Wiley, Taylor&Francic, Sage, Springer, Elsevier.

בעידן המודרני, תשלום עבור שירותים מגוונים אינו מהווה ריטואל יוצא דופן.

אך בסכום של גישה למאמר אחד אנו יכולים לרכוש מנוי שנתי למקורות רבים אחרים כמו עיתון הארץ ועוד. בעוד שגופים אלה משלמים לכותבים שלהם, לפי מאמר או משכורת חודשית, כתבי עת מחקריים אינם מפרסמים את החומר של עצמם. חוקרים ומדענים הם אלה שעושים זאת באופן הנחשב לאוטונומי ונפרד מכתב העת ואינם מקבלים משכורת מהם. מעבר לכך, כל מחקר, טרם פרסומו מחוייב לעבור בדיקה הנעשית על ידי חוקרים ובעלי מקצוע אחרים בתחום, דרך מנגנון של ‘ביקורת עמיתים’ (Peer Review), ללא תשלום. המנגנון הזה פועל כמערכת אקולוגית בת קיימא בה חוקרים בודקים עבור חוקרים אחרים וכן הלאה. כלומר, הרעיון הוא מערכת שיתופית שכאשר אתה תשלח משהו יתנו את אותו שירות גם עבורך. 

חשוב לציין, כי בעת פרסום מאמר מסויים, החוקר יכול לאפשר גישה חופשית אליו ללא תשלום. ההחלטה הזו כרוכה בתשלום של 1500 דולר מכיסו הפרטי. מדוע שיעשה צעד שכזה? בואו נצלול בארץ הדמיון ונדמיין שאנחנו הוא החוקר הצעיר שעמל שנים רבות בקוסמוס האקדמי ולבסוף הגיע אל הנחלה – המחקר שלו הותר לפרסום כמאמר אקדמי. הללויה! בתור החוקר הצעיר, לנו האינטרס שהמאמר שלנו יגיע לכמה שיותר קוראים. בדומה לילד שמשתוקק שאמא תתלה את הציור שלו גבוה גבוה על המקרר שכולם יראו. למעשה, בכדי לאפשר תפוצה רחבה ללא מכשולים, החוקר שאינו מקבל תשלום על עמלו מכתבי העת או מהאנשים שמנויים אליהם, נאלץ לשלם שוב בכדי לאפשר גישה חופשית לפרי עמלו. 

אז מי מממן את מי ואיך המערכת הכלכלית הזו עובדת?

המוסדות האקדמיים הממשלתיים שהם האוניברסיטות ממומנים על ידי הממשלה ועל ידי צורכי השירות שהם הסטודנטים. המכללות הפרטיות ממומנות על ידי תורמים וסטודנטים. המוסדות האלה משלמים עבור חברות ההוצאה לאור שדרכן מפורסמים כתבי עת מדעיים ומחקרים ומאמרים מדעיים. 

לסיכום החלק הזה, מדענים וחוקרים לא מקבלים שכר על כתיבתם ואלה שבוחנים את עבודתם כחלק מבחינת עמית גם לא אינם מקבלים שכר על ידי כתבי העת. הציבור הכללי, הלא סטודנטיאלי, משלם על התוכן שהוא מקבל בצורה של תשלומי מס מדיניים שוטפים אשר מממנים את הגופים הללו וגם בכדי להגיע למידע הזה משלם המס משלם שוב, על מנוי או על מאמר בודד בכדי לקבל גישה אליו. כלומר, ישנו תשלום כפול על היתרון של לקבל גישה למידע של מדע ומחקרים.

התעשייה של הוצאות לאור מדעיות מוערכת בסכום של 20 מיליארד דולר. באופן יחסי איפשהו בין תעשיית המוזיקה והסרטים. בעודה קטנה יותר מאלה. אם כך, נשאלת השאלה – האם ידע צריך להיות בחינם? עבור ה’אדם הפשוט’ כאשר זה אינו נתמך על ידי מוסד לימודי אקדמי מסוג אוניברסיטה או מכללה אלא כזה שרוצה לחקור וללמוד לעומק תחום מסוים לבחירותו או לבחון נושאים אשר מוצגים לו במדיה או בחדשות באופן ביקורתי ועצמאי. למעשה, האפשרות לקבל מידע ממקורות שונים מאלה המוצגים לו בכלי התקשורת להמונים. לדוגמא, הנושא החם של השנה וחצי האחרונות – נגיף הקורונה או החיסונים שפותחו במהירות הבזק, אבל זו שיחה לפעם אחרת. 

בעצם נוצרה כלכלה חדשה שבכדי להיחשף למידע יש על האדם לשלם מנויים.

גם לגופים  האקדמיים לא נשארת ברירה אלא לקחת חלק. מכיוון שאלה מחוייבים לתת גישה לחומרים ולמחקרים חדשים כדי להישאר בתחום. כיוצא בזאת, בכדי להמשיך להיחשף למידע חדש יש צורך במנוי. כך נקבע על ידי כל ההוצאות לאור של מחקרים ומאמרים אקדמיים. בליבי אמונה כי לכל בעיה יש פתרון. אז בהקשר לעניינו, אנא הכירו את אלכסנדרה אלבקיאן. היא יצרה אתר בשם SCI-HUB אשר מהווה שרת המציע כמעט את כל המאמרים המדעיים בחינם. מה שלאור המצב, אינו חוקי. אך מה שאינו חוקי לא תמיד שגוי. למעשה, בעזרת האתר הזה כל אדם יכול לקבל גישה למאמרים אקדמיים בחינם. האתר ממומן על ידי תרומות בלבד. נכון להיום, כתבי העת הגדולים תובעים את היוצרת של SCI-HUB והאתר נחשב ללא חוקי. יחד עם זאת, אם תרצו לקרוא מאמרים אקדמיים על האתר של אלבקיאן, SCI-HUB, כתבי העת המרכזיים ידרשו מכם תשלום עבורם. בדומה לחיי היום יום, גם כאן, האירוניה חייבת לבקר. 

חשוב לציין, כי שימוש במקור חינמי המאפשר גישה למידע מסוג זה בחינם לא פוגע בחוקרים והכותבים. מכיוון שאלה אינם מקבלים תמלוגים כך שלמעשה הורדה של תכנים אלה בחינם אינה פוגעת בהכנסתם. בכדי להבין יותר לעומק את העניין הזה, אפשר להשתמש בתעשיית המוזיקה להשוואה. בניגוד לספירה של המאמרים האקדמיים, בתעשיית המוזיקה, הורדות פיראטיות מונעות מהיוצרים לקבל תמלוגים ועוד על יצירותיהם. 

מעבר למודלים עסקיים וענייני כספים נשאלת השאלה המוסרית או שמא חברתית של האם ידע אמור להיות בחינם? 

בכדי לדון בשאלה הזו, הבה נצלול אל תוך העבר. בעבר הטרגדיה של נחלת הכלל הייתה בכך שמעטים אלו שידעו לקרוא ולכתוב ומתוקף התנאים הללו גישתם לידע היתה מוגבלת מלכתחילה. בהתאם לכך, ה’חכמים’ היו אלו להם הגישה למקורות מידע. ככל שהתקדמו השנים, מרבית האוכלוסיה הצליחה לגשר על הפער של הגישה לידע. נכון להיום, נדמה כי כמות הידע שלנו הגישה אליו הינה אינסופית וה’חכמה’ היא ביכולתנו לסגל יכולות של סינון וביקורתיות כלפי השפע אליו אנו נחשפים ולהתאמן על שרירי זיקוק המידע. יחד עם זאת, הסוגייה עליה אני מנסה לשפוך אור ועליה אני תוהה במאמר הנוכחי היא עד כמה אנו באמת חשופים למקורות מידע מגוונים ובלתי תלויים ולא רק למידע הגנרי אליו אנו נחשפים בערוצי המדיה המרכזיים להם המנדט להחליט איזה מידע הם חושפים והכוח להחליט מה מונח על סדר היום והאופן בו הינו מיוצג. למעשה, השאלה היא עד כמה אנו חופשיים לקבל מידע מעבר לכלי מדיה מסורתיים. 

המערכת הכלכלית של ההוצאות לאור של כתבי עת אקדמיים היא דוגמא קלאסית לאיך כסף מהווה את הפער בעידן המודרני לגישה למידע בדומה ליכולות של קרוא וכתוב בעבר. מעבר לכך, גם אם יש לנו את יכולת ה’קרוא וכתוב’ המודרנית ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשלם עבור מאמרים מדעיים בשלל ההוצאות לאור, הכסף שאנו משלמים לא מגיע אליהם. האם זה צודק? הכסף שלנו הולך להוצאות לאור אשר מהוות פלטפורמה בלבד עבור המידע אותו אנו רוצים. ממש בדומה למתווכים בתל אביב, אשר מקבלים עמלות עתק על לא דבר אשר לרוב רק דרכם אנו יכולים לקבל את מבוקשנו. למעשה, בשני המקרים אנו מוחזקים כבני ערובה.

כפי שנאמר קודם, לכל בעיה יש פתרון הלוא כן?

אז אלכסנדרה אלבקיאן פתרה את בעיית הגישה. במידה מסוימת בכל אופן. אם כך, האם ישנו פתרון לבעיית התגמול עבור החוקרים והכותבים ושחרור כולנו מרודנות ההוצאות לאור? האופן שבו האינטרנט והעולם בנוי כיום, המחקרים מיוצגים על ידי קבצי PDF בדרך כלל. כלומר, מדובר במסמך שבעת שיש לנו הרשאה לגשת אליו הוא אצלנו. בדומה לסחורה עליה אותה אנו קונים והיא בבעלותנו. כפי שנכתב לעיל, במקרה הנוכחי, התשלום עבור ה”סחורה” אותה מוכר החוקר או שמא כותב המאמר אינו מגיע אליו. אם כך, הפתרון לסוגיית התגמול טמון באופי ה”סחורה” ובאופן שבו הינה מיוצגת במרחב האינטרנטי אשר מהווה את הפלטפורמה המרכזית לגישה אליו. 

 

השיח המרכזי המתקיים כיום רואה בעידן האינטרנטי העכשווי ‘עידן פלטפורמות’ וצופה כי אנו מתקדמים בצעדי ענק ל’עידן היוצרים’. 

בכדי לפשט את הדברים אתייחס לשלוש פלטפורמות מרכזיות בחיי כל אחד מאיתנו – אינסטגרם, יוטיוב וטיק טוק. כל אחד מאיתנו צורך ויוצר תוכן בפלטפורמות הללו באופן כמעט יום יומי. יש אלו שמקבלים על כך  תגמול פיננסי כלשהו דרך הפלטפורמה עצמה, קרי יוטיוב או טיק טוק. למעשה, במובן מסויים, כל אחד מקבל תגמול על התוכן שהינו יוצר מהווה עובד שכיר של הפלטפורמה. בשונה מטיק טוק ויוטיוב, אינסטגרם אינה משלמת ליוצרי התוכן שלה. התגמול של יוצרי התוכן המתפרנסים ממנה מגיע מחברות צד שלישי אשר מעוניינות לפרסם אצל היוצרים הללו ולשתף איתם פעולה. למעשה, מעבר הכספים נעשה מחוץ לפלטפורמה כאשר אינסטגרם משתמשת כמן לוח דרושים אינטרנטי עבור המשתתפים בעסקה – יוצרים וחברות מגוונות אשר מעוניינים בשירותים שלהם.

ישנן עדויות כי בעתיד הקרוב, אינסטגרם צפויה לשלם ליוצרים שלה בדומה לרשתות חברתיות אחרות. בדומה לנושא המוצג במאמר הנוכחי, ההוצאות לאור מהוות את הפלטפורמות אשר בהן או דרכן המאמרים של ה’יוצרים’, כלומר, החוקרים מפרסמים את פרי עטם.  יחד עם זאת, התשלום זניח יחסית לתכני היוצר ומעבר לכך, ה’יוצר’ וה’צורך’ עדיין זקוקים למתווך. האם אנו יכולים לדמיין מציאות בא הקשרים בין אלה לאלה ישירים לחלוטין? כלומר, ללא צורך בפלטפורמה כלל?

בהתאם לכך, יש צורך במערכת אקולוגית חדשה שתאפשר מפגש ישיר בין יוצר התוכן למי שצורך אותו.

בעתיד הלא רחוק, האינטרנט צפוי לעבור למימד של ‘עידן היוצרים’. המשמעות היא שלכל יוצר תהיה בעלות על התוכן שלו והוא זה שיאפשר גישה אליו ויקבל תגמול מהצורך באופן ישיר. המנגנון העומד מאחורי הדבר הזה, כולל בתוכו את המערכת הפיננסית החדשנית – קריפטו. קריפטו היא מערכת פיננסית הפועלת בצורה מבוזרת, יש הרואים בה תחליף למערכת הפיננסית המסורתית הריכוזית של הבנקאות. המטבעות הוירטואלים פועלים ברשת הבלוקצ’יין, ערך המטבע נקבע בהסכמת המשתמשים, בהתאם לכוחות השוק וללא פיקוח של מדינה או בנק. 

המערכת הפיננסית הזו מאפשרת ומתמזגת עם התפתחותו הטבעית של האינטרנט ומאפשרת לבצע פעולות טכנולוגיות שטרם יכולנו לבצע קודם. בפשטות – האינטרנט בתחילת דרכו הוא  web 1.0, אשר מילא פונקציה מסחרית. התועלת באתרי אינטרנט 1.0 התפתחה בהמשך על ידי הוספת פורומים וקטעי תגובות אשר איפשרו קשר ואינטראקציה בין משתמשי קצה. ההתפתחות הבאה היתה אינטרנט 2.0, אתרים ורשתות חברתיות כפי שאנו מכירים אותן היום. בעתיד הקרוב, נכיר את אינטרנט 3.0 (Web 3.0). המטבעות הוירטואליים מאפשרים לפוטנציאל של אינטרנט 3.0 לבוא לידי ביטוי. 

בהקשר של המאמר הנוכחי, מערכת פיננסית מסוג זה מאפשרת ליוצר, החוקר, להפוך את המאמר שלו ממסמך PDF פשוט לנכס דיגיטלי (NFT), עליו יש לו בעלות ולאפשר גישה אליו למי שמעוניין תמורת תגמול כספי. אם המאמר הוא תיבה אז החוקר מוכר מפתחות המאפשרות גישה אליה. למעשה, במקום לקבל את המוצר כמו שזה מתרחש היום שזה המסמך של המאמר עצמו, הפלטפורמה מאפשרת את המפגש בין הכותב שמיוצג על ידי ארנק דיגיטלי לקונה באופן ישיר מבלי לעשות שימוש בהוצאות לאור כמתווך.  בדומה לכך, בספירה של הרשתות החברתיות כמו בעולם האקדמי, אם אינסטגרם, פייסבוק, יוטיוב וטיק טוק לא ישכילו לבחון כיצד קריפטו נכנס למגרש המשחקים ומשנה את חוקיו גם הן עלולות למצוא את עצמן כלא רלוונטיות.

דילוג לתוכן