טור אישי ליום השואה: נשבענו לזכור, ושכחנו‎‎

החיבור שלי לבני הגיל השלישי התחיל מהבית, כבת להורים מבוגרים מספיק כדי להיות סבא וסבתא שלי. בגיל 13, כיאה לתלמידת חטיבה שהגישה את עבודת השורשים שלה – גיליתי שאבא שלי ניצול שואה. תמיד הבנתי וידעתי שהוא מבוגר מאוד, פי שניים בגיל מאבות של חברות שלי לכיתה, אבל עד אז לא הבנתי את ההקשר בין הגיל שלו, למקום בו הוא גדל, ולמה שקרה באותה נקודת זמן היסטורית: מלחמת העולם השנייה.

אבא שלי, פליקס גולדמן ז״ל נולד למשפחה יהודית באודסה שבאוקראינה.

עם פרוץ המלחמה, הוא מצא את עצמו נס יחד עם אמו ואחיו הגדול לאוזבקיסטן. הוא היה בן ארבע, בסך הכל. סבא שלי – אבא של אבא, אלכסנדר, יצא להילחם בחזית מול הנאצים. במשך ארבע שנים הם לא ידעו אם יתאחדו שוב או יראו אחד את השני. במשך ארבע שנים הוא ברח, גווע ברעב, ליקט פיסות לחם, פחד למות. איכשהו, הם הצליחו לחגוג את החגים היהודים, בסתר. הזיכרונות העיקריים שלו משם הם רעשי מסוקים, בומים של הפגזות, ופחד מוות מהמילה נאצי.

בגיל 16 הקמתי פרויקט שכלל התנדבות ושיפוץ הוסטלים של קשישים, רובם ניצולי שואה, יחד עם חברים מהתיכון. התנדבנו, רקדנו, שרנו איתם, הקשבנו לסיפורים שלהם. ובהמשך הקמנו קבוצה קטנה שיצאה עם חוברות שמסבירות לכל ניצול מה הזכויות שלו במדינת ישראל נכון לאותה שנה. באופן שהפתיע אותי בזמנו, הזכויות השתנו מתקופה לתקופה למרות שמספר הניצולים רק פחת משנה לשנה, והשתנו מניצול לניצול – כך נחשפתי לראשונה ל״הפרדה״ בין ניצולים שונים, ולקטגוריות השונות שכל ניצול משתייך אליהן. אז עוד לא הבנתי שמדובר בדגל אדום ומוזר.

בגיל 19 הצטלמתי לפרויקט המיוחד של עיתון ידיעות אחרונות, שתיעד את הקשר בין ניצולי שואה לילדים והנכדים שלהם.

הצטלמתי עם אבא שלי, וסיפרתי את הסיפור שלו. איך הוא ניצל מהנאצים ואיך זה להיות ילדה לאבא שיכל להיות סבא שלי.  דור שני לשואה, הכי צעירה בישראל ואולי בעולם. על מדים, עם כומתה על הראש. אפילו הפקתי בעצמי את הכתבה הזו מטעם חטיבת דובר צה”ל. הרגשתי שזה השיא. התנדבתי, סיפרתי, התראיינתי. זה כל מה שיש לי לתת מהצד שלי, חשבתי.

בגיל 22 זכיתי לחקור את התופעה הזו שנקראת להזדקן במדינת ישראל ולכתוב עליה באותו עיתון. הצלחתי להיכנס לבתי אבות, לכתוב על עוקץ קשישים וחוסר הצדק שמתרחש בין מסדרונות חדרי המיון בארץ.

בטור הזה, לא אגולל סיפור שואה או גבורה. זה טור שינצל בצורה קלאסית את ההקשר האקטואלי, שמחר יהפוך להיות שוב לא רלוונטי, עד השנה הבאה. 

למען אבא

אני כותבת את זה למען אבא שלי וניצולי שואה כמוהו, רובם יוצאי ברה״מ לשעבר, שנחשבים ניצולים – אבל פחות.

למען אבא שלי, וכל הפעמים שהוא הרים טלפון לעמותות שפועלות למען ניצולי שואה ושמע “זה לא מגיע לך, זה מגיע לניצולי שואה ש…” – כי הם לא היו בגטו, או במחנה עבודה, או ריכוז, או במחנה השמדה. הם בסך הכל ברחו מהנאצים, ליקטו קליפות של תפוחי אדמה מפחים במשך 4 שנים, התפשטו בציבור לפי פקודה, רעבו, איבדו את בני המשפחות שלהם וסבלו מאנטישמיות עד ההזדמנות הראשונה לעלות לישראל. אבל כאן הם לא שווי זכויות לניצולים אחרים. כאילו הפילוג במדינה הזו נמצא בכל מקום. למה? 

למען אבא שלי, שדמיין וחלם לעלות למדינה הזו עוד כשאמרו לו שישראל היא סתם שמועה. אני מפחדת שאולי, איפשהו, עמוק בפנים – הוא התחרט.

למען כל ניצולי השואה שמתו מרעב, בדידות, מחסור בכסף לתרופות או חימום בחורף – דווקא על אדמת ישראל.

למען כל הקשישים שאין מי שידאג להם. 

למען כל הקשישים וניצולי השואה שהמוסדות חובטים בהם, מערכת הבריאות מפקירה אותם, והמדינה מתעלמת מהם.

כמה עצוב שהיום נזכור,

ובוודאי מחר שוב נשכח.

My Cart Close (×)

Your cart is empty
Browse Shop
Skimlinks Test דילוג לתוכן