20% מכל רכישת מרצ׳נדייז יעברו לעמותת כנפיים של קרמבו! מלאי מוגבל

“גורי רוח” אורין רוזנר כותבת מילניאלז

כבר תקופה שדור הy- מפרסם ספרי שירה. אורין רוזנר היא לא החלוצה ההכרחית או הבלעדית בין אלו, שגילם נע בין ה-25 עד 40, פחות או יותר. למרות הבראנז’ה הפואטית הישראלית המטושטשת של היום, שממדיה מתרחבים עד כדיי מסמוס גבולות מוחלט בעידן הפוסט-אינטרנטי הזה, רוזנר והפואטיקה המיוחדת שלה זוהרות באור בולט. גם בין צפצופי ההתראות הטרחניים המאפיינים את זמנינו, שירתה של רוזנר מכניסה קצב אחר לעולמה של השירה העברית. 

רווח

עכשו אני מתאפקת

לא לזחל בחזרה אל מטתם,

להדחק מחדש אל הגיא,

אל הרוח הרך בין הורי,

בין הר אבי להר אמי, לשכב כך

כמו צל-הרים,

לומר נכשלתי,

לשכב כך בגופי הענק

ביניהם,

לומר איני נרדמת,

עשו שארדם. (אורין רוזנר, מתוך “גורי רוח”, 2019)

ספר הביכורים של המשוררת הצעירה אורין רוזנר, “גורי רוח”, ראה אור ב-2019 בעריכתו של דורי מנור, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הנוכחות שלו, חווית הקריאה שלו, מתחילה לפני פתיחתו. הוא דק ועדין, צבעו החיוור מבליט את האותיות הכהות, המרווחות. הוא בולט בין ספרי שירה אחרים במדפים של חנויות וספריות, ונראה במידת מה כמו אנחת הרווחה שהוא טומן בחובו. משהו שמהדהד רעש לבן, שמכריח נשימה. ציור חיה לא מזוהה בצבעי מים מרוח על פני כריכתו הנעימה, הנקייה, הסטרילית. במידת מה צורתו הפיזית משרה הוויה דומה לתהליך קריאתו: תחושה של אווריריות רבה, משב “גורי רוח”, רווי רעננות והתחדשות. תחושה של משהו כל כך חדש שהוא משנה את סביבתו ומדביק אותה במידת מה של זכות וטוהר. 

רוזנר, ילידת 91, מגדלת חתול ועובדת כתחקירנית בתאגיד השידור הישראלי.

כדיי לסבר את האוזן, שנת 91 הייתה השנה בה פרץ האלבום האייקוני של נירוונה Nevermind, עודד מנשה כבר היה מנחה בערוץ הילדים. הנקודה ברורה: אורין רוזנר היא קול די צעיר. חשוב להדגיש, שירתה לא עולה כחסרת ניסיון, חספוס או אמירה. היא צולחת בחינניות ומדלגת מעל הפרמטר הרדוד, החד-גוני, של “שירה צעירה”. זו בין היתר שירה צעירה, אבל היא אינה מוגדרת וממוסגרת על פי דורה בלבד, לטעמי. 

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10160204817794573&set=pb.676549572.-2207520000..&type=3

בתור בת דורה של רוזנר, בערך, נכון לומר שהקריאה בספרה מעוררת רגשות הזדהות רבים מהרגיל.

על רקע גולדברג, זך, אלתרמן, וולך: השירה העברית המגוונת בכלל, קולה של רוזנר שהוא אמנם פחות אייקוני, מוכר, או אפילו מלוטש: מנצנץ ובולט באיזה אור שרק מי שכותבת שיר אהבה לבעל דירתה יכול לזהור בו. החיבור בין כשרון, הבעה מקורית, פואטיקה סופר עדינה ואיטית המתנגדת לעולם המהיר שנולדנו אליו: הם חלק ממרכיבי הפאזל רב החלקים שהוא שירתה המגוונת של רוזנר, שנדמה שמנסה להציף, להימתח, ולפרוס זרועותיה כדיי לחבק כמה שיותר מהחיים עצמם ומהחוויות שאלו מעוררים.

“גורי רוח” נפתח בשיר “סירנה”, שמתחיל במילים: “מחדרי שמעתי את אמי בוכה/ לפנות בקר, ובכיה היפה/ הציף את הבית, ובכיה היפה/ קרא לי לבוא”.בשיר זה מתוארת הדוברת כמקשיבה להתייפחות אימה, אשר עולה על גדותיה כים מקיף-כל במרחב הבית, בעוד הבת, הדוברת, מאזינה לה ומתפתה אם לגשת או שמא להמשיך להאזין. הסיטואציה השירית, המעוררת קרבה מיידית בין הקוראת והדוברת, אשר חושפת חוויה אינטימית ואישית מאד, מעוררת אמפתיה רבה. זו הפכה אולי, בין היתר, את ספרה הראשון של רוזנר לכזה ש”קרא לי לבוא”. 

הקשר בין אם ובת בא לידי ביטוי כאחת התימות המרכזיות בספר, כפי שניתן לזהות מפתיחה זו, וממחזור השירים “לאמא”, ועולה גם באופנים ישירים יותר בשירים שונים הקשורים במשפחתיות, התחדשות, ולידה.

עם זאת, נדמה כי הנושאים אותם חובק ספרה של רוזנר מקיפים, או מתכוונים להקיף, מהלך חיים שלם. החל באם ובאב, פריון ולידה, וכלה בקשרים מגוונים יותר על כלל הקשת: חברים, בני זוג, פסיכולוגית, בעל דירה. נדמה שכך נוצר בספרה של רוזנר יקום קטן, החושף את הקוראת בפני עולמה של דוברת שהשירה נוגעת לכל תחומי חייה, ומוכנה להעלות על נס חוויות אינטימיות יום-יומיות, פרקטיות אפילו, ולתת להן מילים וביטוי.

מרתק להבחין בכך שלא די בכתיבתה של רוזנר החובקת קצוות שונים של חיים ומציאות, הייצוג של אלו עמוס מקוריות וחדשנות, כאלה המאלצות את הקוראת להתעכב, לנוח בזמן הקריאה, לחשוב.

לשהות עם אותם ביטויים המשווים בין בכי אם לקול סירנה, בין דמעות לים, בין בית למרחב המוצף רגש. גם כאשר רוזנר מתארת סיטואציות שאינן נדמות מקוריות בהכרח ממבט על, הסוקר את הנושאים הפופולאריים בשירה העברית, כמו חברות, זהות, אהבה רומנטית. אבל כשאלו עולים בשיריה, הם מתקיימים בשפה של שיבושים והזרות הצובעות את ספרה באותו גוון מסקרן, גדוש דימויים, הקבלות והשוואות, סוריאליסטי, המאלץ את הקוראת לפתח את שרירי הדמיון ולהתאמץ. לעשות כמה צעדים פואטיים לכיוונה של אותה דוברת הטומנת בחובה איזה ניחוח של צופן, סודיות, מסתורין. להתעכב על השירה שלה: להבין מהם “גורי רוח”, לחבר את הנקודות, את הקצוות וחלקי הפאזל הנדמים מפוזרים רחוק אחד מהשני.

שמו של הספר, המרפרר לאחד השירים הכלולים בו, “הרוח מניקה את גורי הרוח”, מעיד אולי, או חושף במקצת, את הפואטיקה והסגנון המיוחדים שרוזנר מנצחת עליהם בספרה. מהם גורי רוח? האם אפשר לראות אותם? איך לדמיין אותם? הם תינוקיים, ארעיים, הם הכול ולא כלום בו זמנית. ניתן לומר, ביופיים יש מן הלא נודע. אותו רווח ומקום לדמיון שמותירה רוזנר לקוראת, אותו גשר שעליה ללכת כדיי להעמיק בחוויית הקריאה בספר, הוא זה שמייחד אותה כל כך, ומכריח קריאה חשדנית, גדושה בתשומת-לב והתעכבות, המאטה את הקצב בעולם שבו “כל מה שאי-פעם רצינו/ היה להיכנס פנימה מן הקור.”. (רוזנר, “פנימה מן הקור”).

דילוג לתוכן