20% מכל רכישת מרצ׳נדייז יעברו לעמותת כנפיים של קרמבו! מלאי מוגבל

“פרחה במרצדס משנה את המקום שלה?” על מקומות וארונות בעידן שרית חדד

סטורי טיים: ביום ראשון קילפתי את עצמי מהמיטה כיאה לסיטואצית החגים האחרונה שמעוררת בי רנסנס שינה של גיל 15, לידיעה המרעישה ששרית חדד יצאה מהארון. ודאי קשה לפספס את הציניות במשפט הזה, שנובעת מדעתי הפשוטה ששרית חדד בכלל לא הייתה בארון. אלא הכניסו, או כולנו הכנסנו אותה לשם מלכתחילה. בכתבה הזו אני מתכננת לחשוב ולסקור ברצף מחשבתי מבולגן וציני את סיפור היציאה (חח) מהארון של האישה והאגדה שממציאה את עצמה מחדש כבר שנים. שנושאת על כתפיה את תעשיית המוזיקה, אשתי העתידית, האיידול, שרית חדד.

אני כותבת כף כדי שמראש לא יהיה ספק שטור הדעה הזה משוחד. אני אוהבת את שרית חדד ואת המוזיקה שלה. לכן אני חושבת שזה קול חשוב להשמיע: התעשייה כולה גועשת, רועשת ושיפוטית כלפי היציאה מהארון. יש קולות נלהבים ותומכים, רבים ויפים. ויש גם קולות שהזעם בהם מורגש, וכשאני קוראת אותם, התחושה היא שאת תמיד מפסידה. את בארון? איך את מעזה. את מחוץ לארון? איך את מעזה. בקיצור – יש איך לנצח?

כמו הרבה פעמים בחיים, התשובה מורכבת מכן או לא, ונראה לי שזה לב העניין.

הקולות בעד מתעלמים מהמורכבות, והקולות נגד חוטאים באותו דבר רק לצד השני. אני מבינה את שני הצדדים: לא לצאת מהארון זה קצת מבאס, כן לצאת מהארון זה משמח, אבל למה כל כך מאוחר? וכו’ וכו’. אני רוצה להציע זווית אחרת להסתכל על הקייס הזה, כי הוא צריך ויכול להיות שיחה ארוכה עם הרבה משמעות ותועלת בישראל ובכלל. הבעיה היא כמובן לא שרית חדד ואני משתדלת להסיט ממנה את הדיון, כי הבעיה של כולנו היא הארון. אם מישהי עוקבת, כתבתי פעם על מה שליל נאס X עושה במונטרו בהקשר ארונות. זה ממש לא רעיון שלי, אלא של איב קוסופסקי סדג’וויק, שלפיה הארון הוא המבנה המגדיר של הדיכוי הגאה במאה העשרים, אבל נראה לי ששלושים שנה אחרי שהיא הוציאה לאור את הטענה הזו, היא עדיין חזקה ועומדת בישראל של היום. 

בגלל שאני אוהבת את שרית חדד כבר שנים, לא היה לי שום אישיו בחיי של האם היא בארון או לא.

למען האמת, שאיפותיי הן ששרית חדד תעשה מה שמיטיב איתה. האישה הזו יוצרת כבר עשרות שנים וחיה את חייה. למה דחוף לכולם לדעת עם מי היא אוהבת לצאת או להזדיין? איך היא מנהלת משק בית? עם מי היא יוצאת לדייטים ולאן? הסקרנות שמאכילה את השאלות האלו היא אנושית ולגיטימית. אבל היא גם נובעת מהשיפוטיות הבלתי נגמרת שלסביות, חד הוריות, ביסיות, ונשים מזרחיות בכלל חיות תחתיה כל הזמן. בטח ובטח כשהן רבות השפעה על תעשיית המוזיקה הישראלית. בטח ובטח כשהן לא מתנצלות ומוציאות במשך עשרות שנים תוכן חתרני שמצליח להתברג לרשימות הלהיטים הכי לוהטות, ראו ערך “חגיגה“, “בחום של תל אביב“. למי שהקשיבה לשירים של שרית חדד ולתוכן שלהם, זה בכלל לא מפתיע שבחירות החיים שלה הן לא בדיוק מה שמצופה ממנה, באופן סטריאוטיפי. למען השם, היא בת לירקן ועקרת בית מהגרים מקווקז. עצם היותה קונצנזוס מוזיקלי זה כבר אירוע שאפשר לעשות עליו תזה. 

אם אני אזנח את פוליטיקת הזהויות שממילא אין לי כוח להתעסק בה אני יכולה להתפנות לדון בסיפור המעניין והרלוונטי באמת: הציפייה מלהט”ב לצאת מהארון ולהצהיר כל הזמן. מה יש בין המכנסיים, למה אנחנו מדברות באיזו לשון פניה, ולהסביר את עצמנו שוב ושוב בכל סביבה בהתאם לציפיות מאיתנו. 

הקריאה הבלתי צודקת לכאורה, על היציאה “המאוחרת” של שרית מהארון, מצביעה על תופעה קשה באמת שרלוונטית ליום-יום שלנו.

הארון הוא לא מבנה יציב וקיים שאפשר לפסוע ממנו פעם אחת בפסטיבל עם צבעי הקשת. למי כן? אם מישהי או מישהו יצאו ככה מהארון אני אשמח שיעדכנו אותי. זה עניין יום יומי, מאבק תמידי ובלתי נסבל, שבו מצופה מאיתנו לאשש את הנטייה או את הזהות שלנו כל הזמן. ולמי זה טוב? למה אנחנו צריכות לעשות את זה ומה המקורות של הציפיה הזו מאיתנו? אני לא יודעת. אפשר לחשוב מה מחכה לנו בחוץ, מסיבה אין סופית של הרמות ואדידס וקונדומים וקבלה? אנחנו יודעות שזה דבר של ימים מאד ספציפיים בשנה. אין לי תשובה ברורה ויציבה לכל השאלות הגדולות האלו. אבל אני חושבת שאם יש משהו שאפשר ללמוד ולהפיק, זה שיעזור לכולנו להפסיק להניח שכולם סטרייטים כמו סרגל. 

דילוג לתוכן