חודש האופנה הרשמי נפתח בתרועה בשבוע האופנה ניו יורק. שלל מעצבי אופנה מוכשרים וחשובים מקיימים בימים אלו את תצוגות האופנה שלהם ומציגים לעולם את הקולקציות לתקופה הקרובה. אבל אני שואלת את עצמי שאלה. האם המוסד הזה כבר לא רלוונטי?
האמת היא ששבוע האופנה ניו יורק פשוט שעמם אותי. וכך גם לונדון לא מצליח לרגש. אם בשבוע האופנה קופנהגן עקבתי אחר המסלולים וחיכיתי לעיצובים ולפיתוחים. שבוע האופנה ניו יורק לא הזיז לי שבב בגוף ואני שואלת את עצמי… למה? הרי אני אוהבת את המעצבים המציגים. אני מעריכה את היצירה שלהם. אני רואה במדיום של אופנה דרך מעולה להעביר מסר, הלך רוח ואפילו לייצר שינוי בעולם. אז למה אני כה אפטית לנעשה?
לפני שבועיים כתבתי פה על העובדה שרוב המותגים חזרו ללוח התצוגות הקונבציונאלי
אני חושבת שבכתיבת הכתבה ההיא משהו כבה בי. ההבנה כי תעשיית האופנה הפכה לתעמולת קפיטליסטית מרסקת אותי. גדלתי על סיפורים אידיאולוגיים של תעשיינות מקומית, על ספרי אופנה ששיבחו והעלו על נס את חדוות היצירה ועבודת הכפיים. באותה תקופה נשאתי עיניים אל שבועות האופנה וראיתי בכל מערכת לבוש על המסלול את האומנות המדויקת שהושקעה בה. הייתי בוהה בסרטוני האטלייה של שאנל ומתמוגגת מהשעות בהן נרקמים חרוזים קטנטנים לבדי ענק. אלו שהופכים בסוף ליצירת מופת בצורת שמלה או חליפת מכנסיים מהודרת ומקושטת.
אך היום, עם השינויים שהעולם עובר מרגיש לי ששבועות האופנה הופכים לא רלוונטים. במקום שתעשייה תהיה המגדלור שמאיר את הדרך, היא מתנהלת בצורה ארעית מעונה לעונה. ומנסה לדחוף לנו עוד ועוד. עוד עיצובים, עוד בדים, עוד צריכה. כי מעל לכל חשובה הצריכה, הכסף שאפשר להרוויח מכל תיק בעל אותו המונוגרמה אבל בווריאציות שונות של מבנה.
האופנה הפכה הדרך המהירה של בעלי ההון לעשות עלינו הצרכנים כסף.
הדרך שלהם להתעשר בקלות ויעילות. הם אלו ששולטים בבתי האופנה ומחליטים על צעדיהם. הם אלו שעושים הכל כדי לרענן, לשנות, לחדש והכל במטרה לייצר כמה שיותר. לנסות ולעמוד בלוז הצפוף שבנתה האופנה המהירה. לא פלא שהאדם העשיר ביותר בעולם הוא זה שעומד בראש קונגלומרט האופנה הגדול ביותר בעולם LVMH.
שבוע האופנה, זה שנוסד במטרה להראות את האומנות, את היצירה ולמכור במטרה להמשיך וליצור. הפך אירוע גרנדיוזי, מבזבז וחסר ערכים. אירוע שעושים בשביל לקבל חשיפה. אירוע שמייצרים כמה שיותר גדול ועם כמה שיותר שטיקים כדי שיהפוך לויראלי. תיאורטיקן האופנה לירוי שופן כתב לא מזמן על סקנדל שמלת האריה של קיילי ג'נר והזכיר כי תצוגות הקוטור נוצרו עבור קהל ספציפי. ולא במטרה להיחשף לקהלים הרחבים אליהן הן מגיעות היום.
מסקרן לראות איך הבחירה של לואי ויטון דווקא בפארל וויליאמס הייתה עבור רבים בתעשייה עוד מסמר בארון העיצוב.
תהיתי אם רק לי נמאס. ואז הגיע המינוי המפתיע של פארל וויליאמס למעצב הגברים הראשי בבית האופנה הצרפתי לואי ויטון. רבים ראו בו מינוי הגיוני, שכן האמן אכן איש חזון בעל רקע בעיצוב ושלל פרויקטים מוצלחים באמתחתו. אלא שמגזין האופנה של הסטודנטים 1Granary העלה פוסט ואמר כי הצעד הוא "סופו של המעצב". על פי המגזין הפער בין ה"מעצב" ל"קריאייטייב" דירקטור הפך תהומי. וכך גם הדרך להגיע לעמדה הזו. המגזין טוען כי האקדמיה לאופנה כבר לא רלוונטית. וכך בעולם בו התעשייה מנסה להתשנות לפי הצרכנים שלה ומעדיפה מפורסמים או אנשי חזון על פני אנשי מקצוע אנונימים אין סיבה ללמוד אופנה.
וזה אולי מצליח למצות את התחושות שלי. כי כאשר מיליארדים מונחים על הכף האומנות הופכת לא רלוונטית. מלאכת היד הופכת לא רלוונטית. לפחות לא לאלו המובילים ומנהלים את התעשייה. וזה הופך ברור כיצד כבר המון זמן לא מדברים על היצירה, המלאכה והאומנות שבה. אלא מייצרים הרבה, בעזרת אנשים מפורסמים במטרה להפיק רווחים. ומכאן עולה שאלה (שעוד אין לי תשובה אליה) האם שבוע האופנה בכלל עוד משרת, את האופנה? או שמדובר בהפקות יחסי ציבור ענקיות שמטרתן להניב רווחים?
