BringThemHomeNow#
ריאיון עם האמנית מאי גורביץ' ציירת צעירה ציירת ישראלית אומנות מגזין ARE

"זה התחיל ממקום חסר. רציתי לתת משמעות לחיים שלי" – ריאיון עם האמנית מאי גורביץ'

מאי גורביץ' לומדת ציור במילאנו, שם היא כבר מסומנת כהצלחה עתידית. ולמרות שבאופן שוטף היא מקבלת הצעות להציג בתערוכות אומנים צעירים, היא מוותרת עליהן. את סדרת הציורים האינטימית שלה, העוסקת בהתמודדות יומיומית עם בודי-דיסמורפיה אנורקסיה, היא משאירה קרוב לחזה. היא מחכה ליום שבו היא תציג את כולם יחדיו עם הסיפור השלם שהם מספרים. בסיפור הזה יש נקודת התחלה, אבל, מי שיודעת – לא תמיד קל להצביע על סופו. ראיון עם ציירת צעירה שעושה ניתוח לב פתוח על הקנבס.

"זה התחיל ממקום חסר. רציתי לתת משמעות לחיים שלי. האומנות מילאה איזשהו חור שהיה לי, זה עזר לי להוציא דברים החוצה, זה עזר לי להיות אני."

היא אמנם משתמשת במילים גדולות אבל בוחרת אותן מאוד בקפידה. כמו הציורים שלה, היא שקולה ומדויקת. לא נותנת הכל, אבל נותנת המון, ובזהירות, שגורמת לך להבין שיש הרבה שכבות מתחת.

"הרבה דברים היו לי אינטנסיביים, כי אני פרפקציוניסטית. התאמנתי בשחייה אומנותית במשך המון שנים, ונתתי שם את הכל – כמה שעות ביום, כל יום. זה היה כל החיים שלי. לא היו לי חיי חברה מעבר. היתה הרבה תחרות, עם בנות אחרות, עם עצמך, עם המשקל. הייתי מבקרת את עצמי הרבה. פרפקציוניזם, ביקורת עצמית, אלו תכונות שהולכות איתי תמיד, אבל היום הן במינון אחר."

"תמיד הייתי מציירת, מעתיקה מדיוקנים או מתמונות, אבל אף פעם לא אפשרתי לעצמי לבטא שם. עד שלב יחסית מאוחר, לא היה החיבור של זה עם הפנים שלי, הייתי מאוד נוקשה עם עצמי. התחלתי לצייר באמת כשהייתי חולה מאוד. הייתי נוסעת לדודה שלי שהיא אומנית וגרה בעמק חפר, והייתי מציירת אצלה. זה פתח לי עולם, אבל לא חשבתי עוד "לעשות עם זה משהו". הדפתי כל מי שאמר לי לפתח את זה."

גורביץ' לצד העבודה שלה. | ציור – מאי גורביץ'
למה בעצם הדפת את כל מי שהלך ללמוד ציור? את אומרת שאת בן אדם מאוד ריאלי אבל זה מרגיש די שטוח. זהו? רק חשבת על עצמאות כלכלית? 

"לצד האופי האופי האישי העמוק ביצירה שלי, אני מבקשת לחרוג מגבולות הפרט ולדבר על החוויה האנושית של סבל והתמודדות עם תכתיבי החברה באשר לדימוי גוף ותהומות רגשיים. אני מרגישה שהאמנות שלי, גם אם מישהו לא מתחבר אליה ממקום אישי, מסוגל להבין אותה. בהתחלה פחדתי הרבה יותר להוציא החוצה דברים. בציור של הירך, הרגשתי כאילו אני יוצאת מהארון. הרבה שנים אנשים לא ידעו מה עבר עליי בתקופה שהייתי חולה. אני מאמינה ששמו לב, הייתי מאוד רזה, אף פעם לא דיברתי על זה ואנשים גם לא הרגישו בנוח לשאול. פשוט הרגשתי שזה יוצא החוצה דרך הציור. כשאני מקבלת על על זה שאלות, מורכב לי לענות. אני רגילה לזה, מכירה את זה, זה אפילו עוזר לדבר על זה בלשון עבר.

מי שהתמודד עם הפרעות אכילה יודע שאי אפשר להשתחרר מזה במאה אחוז, אמנם כן אפשר לשלוט בשלב מסוים עד כמה זה נוכח. אני מציירת סיטואציות קשות שהן למעשה תזכורת – זה לא שווה את זה. הרגשות שלי לגבי ציור משתנים הרבה. לפעמים אני רוצה שאנשים יזדהו. וזה החלק הכי מדהים, כשאומרים לי ״אני ממש מרגישה את זה״. באותה תקופה הרגשתי שאף אחד לא מסוגל להבין אותי, הרגשתי לבד."

והיום יש לך את הפחד שלא תצליחי להשיג עם זה יציבות?

"תמיד."

מה את הולכת לעשות עם זה?

"אני לא נותנת לפחד לנהל אותי. ויש לי פידבקים. לפעמים כשאני מוציאה את הציורים שלי החוצה זה נותן לי ביטחון בדרך שלי, שאנשים מבינים אותי ומקשיבים לי."

איך את מזינה את עצמך במוטיבציה או השראה?

"לפעמים קופצות לי תמונות או ויז'נים, או דברים שאני כותבת בפתקים בטלפון. זה תמיד קרוב למה שאני מציירת בסוף. באקדמיה לא מקבלים את זה, את צריכה לעשות הרבה סקיצות, אומרים שלא יכול להיות שהכל בראש. אני לא אוהבת סקיצות בעיפרון, אז אני עובדת עם מצלמה, מצלמת את עצמי מדגמנת את הסיטואציות שעליהן הציור מבוסס."

אז מהרגע שרעיון עולה לך עד שהוא מגיע להיות מוגמר, רוב העבודה היא – בראש?

"היו לי שני ציורים ספציפיים שהיו לי בראש הרבה זמן, אבל הציור של המקלחת והציור של המיטה, פשוט קפצו לי לראש. אלו פעולות יומיומיות, שאני הייתי בהן. הרגשתי את התאורה, הרגשתי את הקומפוזיציה, זה הכי אמיתי."

ציור – מאי גורביץ'
כשאת חושבת על סיטואציות לציור, את יכולה להלביש אותן על אנשים אחרים, בקטע אוניברסלי, או שזו רק את?

"אני כן רוצה לגעת בדברים יותר אקטואליים וחברתיים. יש לי רעיונות שם, ואני מנסה לכתוב הרבה על זה. אני מרגישה שהדברים שאני עושה עכשיו, גם מי שלא מתחבר אליהם, יכול להבין אותם, וזה מדבר. בהתחלה הייתי בהרבה יותר פחד להוציא החוצה דברים. בציור של הירך, הרגשתי כאילו אני יוצאת מהארון. הרבה שנים אנשים לא ידעו מה עבר עליי בתקופה שהייתי חולה. אני מאמינה ששמו לב, הייתי מאוד מאוד רזה, אבל אף פעם לא דיברתי על זה. אנשים גם לא הרגישו בנוח לשאול. פשוט הרגשתי שזה משתחרר לי דרך הציור. וכשאני מקבלת על זה שאלות, מורכב לי לענות.  אני רגילה לזה, אני מכירה את זה, זה אפילו עוזר לי לדבר על זה בלשון עבר, אבל זה תמיד יהיה שם."

"מי שעובר הפרעות אכילה יודע שאתה לא משתחרר מזה במאה אחוז אף פעם, אבל כן אפשר לשלוט בשלב מסוים עד כמה זה נוכח. אני מציירת סיטואציות קשות וזה כאילו תזכורת לזה שזה לא שווה את זה. זה כואב. הרגשות שלי לגבי ציור משתנים הרבה. לפעמים  אני רוצה שאנשים יזדהו. וזה החלק הכי מדהים – כשאומרים לי "אני ממש מרגישה את זה". באותה תקופה הרגשתי שאף אחד לא יכול להבין אותי או מנסה להבין אותי ואני פשוט לבד בזה."

אולי את מציירת על זה עכשיו, כי  ההבנה או ההזדהות, זה משהו שהיה לך חסר ועכשיו את יכולה לתת אותו לאנשים אחרים.

"יכול להיות. אני מציירת מה שאני מרגישה, ואם אחרים מרגישים את זה – עשיתי את שלי. אמנות שאני אוהבת היא לאו דווקא משהו יפה, אלא אומנות שגורמת לך להרגיש משהו, גם אם זה רגשות לא טובים. יש אנשים שיסתכלו על הציורים שלי וזה יגרום להם אי נוחות."

את חושבת על זה שאת יוצרת משהו שעלול לגרום לאי נוחות? כשציירת את הציור הראשון לא היית בטוחה שאת רוצה לשתף אותו, אבל שיתפת אותו, ואחר כך כל שאר הציורים יצאו בידיעה שהם ייצאו החוצה. 

“יש לי ביקורת כלפי החברה, ביצירה שלי אין שום כוונה להתריס, זה ביטוי עצמי. זה מהפנים אל החוץ ולא מהחוץ אל הפנים. אני לא ממלאה את עצמי מהחוץ, מהסביבה, ממה שאנשים אומרים, כי זה לא מחזיק. לפעמים צריך למצוא את ההערכה העצמית שלך מבפנים. זה מרדף אין סופי. כך גם האמנות שלי מוכוונת מהפנים אל החוץ. אמנות יכולה להווצר כחלק ממחקר, כביקורת, אבל זה תמיד בכוונה לבטא משהו. עבורי זה ביטוי עצמי, שהוא חלק מההתמודדות שלי.”

ציור – מאי גורביץ'
את חושבת שזה "ריפא" אותך באיזשהו מקום?

"קשה לי לשרטט להפרעת האכילה גבולות. זוהי לעולם לא תוצאה של גורם אחד אלא מיקס של כמה גורמים. מזה אף פעם אבל אני ממש לא באותו המקום עכשיו. הייתי אז מישהי אחרת. באופן טבעי, כשאני בארץ עם אנשים מהעבר שלי, אני מתנהגת אחרת. במילאנו אני פחות דופקת חשבון, מכירה את עצמי יותר, וכאן בארץ אני קצת פחות בטוחה בעצמי, תמיד צריכה להיות יותר טובה. זה לא קשור כל כך לבית, זה מבנה אישיותי. כשהייתי מאוד חולה והלכתי לדודה שלי לצייר, הייתי בהכחשה. הייתי במקום לא טוב הרבה זמן ולכן לא ראיתי עד כמה זה קיצוני."

קשה לנווט החוצה ממצב עשייה ותגמול – את חושבת שזה באיזשהו מקום החליף את הספורט התחרותי שעשית?

"דחיתי הרבה את הפרישה מהשחייה כי פחדתי להרגיש רייקנות. אני תמיד חייבת לעבוד על משהו. חלק גדול מהעניין הוא שאני מאוד הישגית ותחרותית, אני חייבת להוכיח לעצמי שאני יכולה ולא לוזרית – זה לגמרי שירת את הפרעת האכילה."

"כשהתחלתי לרדת במשקל, הרגשתי שרואים אותי יותר, בקטע טוב. פתאום נהיה לי יותר אכפת מאיך שאני נראית, התחלתי לטפח את עצמי יותר. התחילו לשים לב אליי יותר, בנים וגם בנות. נכנסתי לזה. אבל זה היה מלאכותי, כל מה שהיה לי היה בנוי מפידבקים. בהרבה תקופות בחיים לא היתה לי את הזהות שלי ורציתי לתפוס משהו שהוא יהיה זה. זה היה עיסוק בלתי פוסק בזהות שהכיל בתוכו גם פחד – מעכשיו, האנורקסיה, היא הזהות שלי? הטיפול עזר לי להבין שזה לא נכון, שזאת לא אני ושיש בי הרבה דברים אחרים וטובים. כשהאומנות הגיעה, היא היתה התשובה שלי. היא בעצם עזרה לי להיות אני. ועכשיו גם כשאני מקבלת פידבק, כל פידבק, הוא לא הופך אותי, אני מרגישה שהליבה שלי חזקה יותר. מאז שהתחלתי לצייר, אני פחות דופקת חשבון לעולם."

בסדרה ש מאי גורביץ' עובדת עליה יש 8 ציורים גמורים, והפנים קדימה. אני שואלת אותה איפה היא היתה רוצה להוציא אותם לאוויר העולם, והיא אומרת לי "אני יודעת שאני אעשה את זה" וכשהיא רוצה משהו – היא באמת מצליחה. נכון לכתיבת שורות אלו – היא במגעים עם לונדון, וניו יורק. לאחר כתיבת שורות אלו – אני בטוחה שיהיו עוד. 

Translate
דילוג לתוכן