באפריל האחרון צולמה קיילי ג'נר לשער של Vanity Fair מדליקה סיגריה. ומיד לאחר מכן, בשבוע האופנה בפריז מותגי-על כמו ז'אן פול גוטייה, מייקל קורס ובאלמין העלו על המסלולים דוגמנים ודוגמניות מעשנים סיגריות תוך כדי הליכה. האם עולם האופנה ממחזר טרנדים רעילים (תרתי-משמע) מעשורים קודמים? או האם מדובר הפעם באימוץ אקט מחאתי נגד הגבלות של חופש?
הסיגריה כשחרור נשי: האמנם?
בשנות העשרים הקודמות, נשים ברחבי העולם חוו לראשונה מהפך במקומן בחברה. לאחר יציאתן הראשונה לשוק העבודה במהלך מלחמת העולם השנייה, החלו נשים להיאבק על שוויון בחברה וזכו בהדרגה לזכות הצבעה, זכות לצאת לעבודה וזכות להחזיק רכוש. האקט הראשון של נשים לדרישת עצמאות במרחב הציבורי הייתה כמובן באופן ויזואלי- הן החלו ללבוש בגדים קצרים ומשוחררים יותר, ולראשונה בהיסטוריה העזו לחקות את הפעולה שעד אז רק גברים עשו בציבור: לעשן.
עד אותו רגע, נחשב העישון לאקט גברי. ריח הטבק נחשב לא עדין ולא נקי מספיק עבור נשים מהוגנות. והקונוטציות המיניות של ה״שאיבה״ מסיגריה נחשבו בלתי נתפסות עבור נשים. על כן, לאורך כל שנות העשרים והשלושים, נשים שעישנו בפומבי שידרו את המסר שהן מורדות במוסכמות ולא נכנעות יותר לתכתיבים ישנים.
בשנות הארבעים והחמישים הוליווד השתמשה ברעיון של עישון כמרד נשי. כך בסרטים מאותה תקופה כל דמות נשית שנחשבה למינית או "מסוכנת" (פאם-פאטאל) אחזה סיגריה ארוכה ונשפה עשן בחושניות מזווית שפתיה. בשנות השישים הכוכבת אודרי הפבורן הופיעה בשמלת הערב השחורה של הובר דה-ז'יבאנשי בסרט "ארוחת בוקר בטיפאני". הופעה שכללה מחזיק סיגריות ארוך, שהפך את העישון מאקט מחאתי לסמל של שיק ואלגנטיות.
תרבות העישון בניינטיז
בשנות התשעים, הוליווד ועולם האופנה חזרו לעשות גלמוריזציה לעישון. הפעם, מבלי להתעלם מהסכנות שלו ומההתמכרות האיומה שהוא גורם. בשיא שנות ה"הרואין שיק" כאשר מראה כחוש וחולה, המדמה התמכרות להרואין ,הפך לטרנד אופנתי הרסני… תמונות של דוגמניות מעשנות סיגריות מאחורי הקלעים של תצוגות אופנה הפכו לסמל הסטטוס החדש. תרבות הרזון של הניינטיז שיווקה את הסיגריות כפתרון לרעב וכדרך לשמר רזון קיצוני. והעולם התעורר סופסוף לזוועות הנגרמות בעקבות עישון.
העישון החדש: בין נוסטלגיה למחאה
בינואר השנה כבש את הרשתות סרטון של צעירה קנדית ממוצא איראני. אשר הדליקה סיגריה ושרפה בעזרתה את תמונתו של המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי, כמחאה נגד דיקטטורת האייתולות באיראן. בעקבותיה, יצאו צעירות רבות נוספות ממוצע איראני לרחובות כשהן מדליקות סיגריות ושורפות את תמונת המנהיג. המחאה שילבה בתוכה גם את הרצון לשרוף את המשטר הדיקטטורי באיראן עד עפר. אבל גם הדהדה את מרד הנשים משנות העשרים הקודמות. שכן גם נשות איראן סבלו במשך עשרות שנים מהגבלות במרחב הציבורי. הגבלות כגון: איסור להסתובב בפנים או שיער גלויים ואיסור לנהוג. העישון בפומבי היה אפוא המחאה של הצעירה האיראנית שאינה חוששת לנקוט בפעולה הנחשבת לפרובוקטיבית ואסורה לנשים.
אבל הוליווד כמו הוליווד לקחה את המחאה למקום שטחי הרבה יותר. בפברואר האחרון, עלתה הסדרה "סיפור אהבה", המתארת את יחסיהם הטראגיים של ג'ון אף קנדי ג'וניור והפאשניסטה קרוליין בסט. בה הצופים נחשפו לאינספור סצנות בהן הזוג השיקי מהניינטיז נושפים עשן סיגריות בנונשלנטיות ברחובות ניו-יורק.
עולם האופנה כמובן לא פספס את הטרנד. והקמפיינים התמלאו דימויים מעושנים של דוגמניות בסטיילינג של קרוליין בסט מהניינטיז אוחזות בסיגריות. אז האם חזרתו של טרנד העישון מסמל מרד נגד לקיחה של חופש נשי ברחבי העולם והתרסה נגד מוסכמות? או שאולי הוליווד ועולם האופנה רוכבים על עננת המרד? כדי להחזיר נוסטלגיה של טרנד מסוכן ובעייתי מהניינטיז בעטיפה של שיק מינימליסטי ויומרני?
