מדינת ישראל הינה מורכבת כמעט בכל אספקט בו נסתכל עליה, ואחד האספקטים המורכבים ביותר שבה הוא, איך לא, הפוליטיקה. בשנים האחרונות כנסת ישראל התחלפה לא פעם ולא פעמיים – והשנים האחרונות הביאו עמן נוכחות נפיצה אף יותר עם נסיונות להפיכה משטרית, טבח נורא, מלחמות בלתי נגמרות והמון קושי עבור העם היהודי בארץ ובעולם. כתבה זו מוקדשת ככתבת ספיישל לבחירות המתקיימות היום, ובה אדבר על התפתחות קו האופנה של מנהיגי ישראל מהקמתה ועד היום, לצד דיון בבגדי הפוליטיקאים המתמודדים בבחירות כיום ובסמלים שכולנו מכירים מהשנים האחרונות.
החליפה תמיד הייתה הבחירה החזותית של המנהיגים. אלא שהרכבה השתנה במרוצת השנים.
בדיוקנאות שלטוניים באירופה ניתן להבחין בין מספר סוגי ״חליפות״ – שריון (שניתן לכנות ״חליפת מלחמה״), מדים צבאיים מעוטרים וחליפות הכתרה. כל אלו בנו את הטיעון החזותי של המנהיגים, ונימקו מדוע הוא ראוי לעמוד בשלטון.
בדיוקן צ׳ארלס הראשון על סוס, ניתן לראות את המלך רוכב על סוס, לבוש בשריון לצד תחרה, סרט מסדר הבירית ואביזרי רכיבה מוזהבים. השילוב בין השליטה בסוס, המסמלת כשירות לשלוט לפי האוסף המלכותי הבריטי, לבין הופעתו החזותית – מציג אותו כראוי למלוכה.
חוליה מעניינת נוספת הינה הדיוקן של נפוליאן בחדר עבודתו: ניתן לראות את המלך בדיוקן מתוכנן המציג שילוב של תפקידים: מצד אחד, המלך מופיע לבוש במדים מעוטרים וחרב לצידם, המשמרים את דמותו כמפקד הצבאי. מצד שני, ניתן לראות את סביבת חדרו עם השולחן, המסמכים והשעון – אשר מציגים אותו כאדם העובד למען המדינה. הרובד הנוסף והמפואר ביותר מוצג בדיוקן נפוליאון הראשון על כס הקיסרות.
מוזיאון הצבא בפריז מזהה את לבושו של המלך בדיוקן זה כבגדי הטקס המפוארים של ההכתרה, הנותנים דגש על מעמדו הקיסרי ועל פאר המלוכה – ללא סימנים צבאיים. אם נשווה בין שני דיוקנאות נפוליאון, נשים לב כי לבוש המנהיג מדגיש היבטים שונים של השלטון.
מסוף המאה ה-18, היוקרה התחילה את המעבר מהקישוט אל החייטות
כפי שניתן לראות בדיוקנו של בו ברומל, שהיה איש חברה ומשפיע אופנה בריטי ולא אחד מאנשי הממשלה או השלטון. עם זאת, הוא דוגמא לאידיאל לבוש שהשפיע על סביבת האליטות. מאחר והמעיל והמכנסיים אינם מערכת אחידה, עדיין אין כאן זכר לחליפת העסקים המודרנית, אך החשיבות בתמונה זו היא כיצד היא מדגימה שלב בו ההקפדה על בד, חיתוך והתאמה לגוף נעשית מרכזית באלגנטיות גברית.
במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, ניתן לראות את התגבשות החליפה האזרחית שהינה החליפה המוכרת לנו כיום, לדוגמא חליפת הצמר הבריטית מאוסף מוזיאון המטרופוליטן, בגד היסטורי שגרסתו המקורית נשמרה במוזיאון. זוהי חליפה במבנה שלושת החלקים המוכר לנו, אך הפרטים הקטנים כמו הדשים, מיקום הכיסים ועוד – עדיין שייכים לתקופתה, בה החליפה קיבלה מעמד רשמי יותר.
לפני שנצלול אל ימינו אנו – נקדיש כמה פסקאות להיסטוריה של המדינה.
בהיסטוריה הישראלית, בתקופת הקמת המדינה עם דוד בן-גוריון שכיהן כראש הממשלה, הייתה מעבריות בולטת בין הופעות לא רשמיות ובשטח לבין הופעות רשמיות. הלבוש היומיומי הלא רשמי התאפיין בהופעה חלוצית: חולצות ומכנסי חאקי. באירועים רשמיים וממלכתיים, כמו הכרזת העצמאות, הגיע לבוש בחליפה ועניבה. מאוחר יותר, לבושם הלא רשמי של המנהיגים הסתפק בחולצה מכופתרת.
דוד בן-גוריון לא היה היחיד מדור המייסדים עם הלבוש החלוצי – בגדים אלו לצד ״כובע טמבל״ נעשו מזוהים עם דמותו של הישראלי העובד, זה שבונה, מעבד את האדמה ומוכן להפשיל שרוולים. ואם אנחנו מדברים על מי שלבשו את הישראליות הזו, כדאי לדבר גם על מי שייצרו אותה. אחד השמות המזוהים ביותר עם הסיפור הזה הוא, איך לא, אתא.
המפעל הוקם בשנת 1934 בכפר עטה, לימים קריית אתא, בידי משפחת מולר, משפחת תעשיינים יהודית מצ׳כוסלובקיה. לפי מוזיאון ארץ ישראל, שהקדיש לאתא תערוכה, תוצרת המפעל הלבישה את ישראל העובדת והלוחמת ואת תנועות הנוער, בעוד שבציבור העירוני והבורגני היו מי שהעדיפו לבוש מסוגנן יותר. כלומר, כבר אז לא היה ארון ישראלי אחד שכולם התלבשו מתוכו. הבגדים ביטאו גם הבדלים בין קבוצות, אורחות חיים ותפיסות של מה ראוי ללבוש.
ואם לרגע נקפוץ לזירה הבינלאומית בימינו אנו – נוכל לראות את הקוד המשותף של ייצוג רשמי בין פוליטיקאים.
ייצוג זה, המורכב מחליפה כהה, חולצה לבנה ועניבה: הרכב מוכר, עם מעט קישוט, אשר מקבל את משמעותו גם מהמעמד בו נלבש. בואו ניקח לרגע את טראמפ ואת מקרון, נשיאי ארה״ב וצרפת. ניתן להגיד שהמשותף לשניהם הוא שהם לובשים חליפה, אך עם זאת – עדיין לא ניתן להגיד ששניהם לבושים אותו הדבר. גזרות ופרטים קטנים עושים את ההבדל בין שניהם, כמו לדוגמא הז׳קט של טראמפ, שהינו בעל נפח רב יותר מאשר מקרון, הכתפיים הרחבות והמרופדות בז׳קט של טראמפ ביחס לשל מקרון, וההבדלים בעניבות – עניבה ארוכה במיוחד ולעיתים בצבע בולט אצל טראמפ, ועניבה שלרוב צרה יחסית ומשתלבת במראה אצל מקרון.
בארון הפוליטי הישראלי, החליפה חולקת מקום עם המעיל המרופד והטי־שירט. כל אחד מהם מאפשר קריאה אחרת של אותו אדם: החליפה משתלבת בטקסיות של המדינה, המעיל השחור נעשה מזוהה עם סיורים וביטחון, וחולצת הטריקו מכניסה לאולפן משהו ממראה היומיום. ההבדל מתחדד דווקא במעבר ביניהם. באוגוסט 2026, כשנפתלי בנט נשאל מדוע הגיע ל״פגוש את העיתונות״ בטי־שירט, הוא הסביר שנוח לו כך בזמן שהוא מסתובב בארץ, וקשר את החזרה ללבוש רשמי לציפייתו לחזור לשלטון. הבגד הפשוט והחליפה אינם בהכרח שתי זהויות סותרות; הם יכולים להיות שתי הופעות של אותו פוליטיקאי, בהתאם לתפקיד ולמעמד. את המשמעות המדויקת צריך לקרוא בתוך האירוע – ולא בצבע החולצה לבדו.
ואישית, אני רואה כאן מגמה אחרת שיותר ויותר פוליטיקאים ופוליטיקאיות מאמצים לעצמם: הלבוש הפשוט.
ראשי המפלגות וחברי הרשימות שלהם מתלבשים לאחרונה באופן יומיומי, פשוט וקליל. האם יש כאן נסיון להציג דמות עממית ופשוטה, כאחד האדם, אשר אינה מורמת מהעם? או שמא לקחנו צעד קדימה את קונספט ה״סטארט-אפ ניישן״ והחלנו אותו גם על הלבוש כסטראטאפיסטים עם טישרט פשוטה, מכנס נוח ונעל פתוחה?
רוה״מ לשעבר נפתלי בנט משדר לאוכלוסייה כאילו הארון שלו מלא בחולצות טי-שירט שחורות בלבד וללא אפשרות אחרת. יוצא לשטח והולך ברחובות בקריאות להצביע לו, אמנם תחת אבטחה כבדה, אך כאחד האדם. בפודקאסט של יובל קצה, ח״כ טלי גוטליב דאגה לציין שכל הבגדים שהיא לובשת הוזמנו משיין או מטמו – ״כאחת האדם״. יו״ר הדמוקרטים במפגשים רשמיים מגיע או בחליפה או במכופתרת/חולצת פולו, אך בהופעותיו הלא רשמיות: מתלבש כמו ״תותח שמדכא״ המטייל בכל הארץ עם פק״ל קפה, ובמקרה הזה אפשר להגיד שהוא ״יורד לטייל עם העם״ במקום ״יורד אל העם״.
מדי הקבע של פוליטיקאים רבים הפכו לחולצות טי-שירט בצבעים כהים לרוב, עם גיוון צבעוני בקרב הפוליטיקאיות, לצד ז׳קט בצבע תואם או ניגודי, בתוספת תכשיטים תואמים. בצד הנשי של הגוש הדתי ישנן שמלות ארוכות, לרוב חלקות אך לעיתים מודפסות במקרה של ח״כ עידית סילמן. הדפוסים יחסית דומים בין חברי וחברות הכנסת והמועמדים, אך לעיתים קיים שוני, כמו לדוגמא בהופעותיה של ח״כ נעמה לזימי, אשר מתאפיינות לרוב בטי-שירט פשוטה אך עם כיתוב מחאתי שונה בכל פעם, על מנת לשדר את הסוגיות הבוערות בה גם בלבוש.
בזמן שכל הכנסת הנוכחית ומועמדיה יורדים אל העם ללא סערות תקשורתיות מהותיות בנושא, יש מי שתמיד יישארו בחליפות רשמיות ולעיתים ינסו אפילו לשנות את סגנונן, כמו רוה״מ בנימין נתניהו אשר עלה למתן הצהרה בסוף ספטמבר 2026 בחליפה בגוון בז׳ בהיר, חולצה מכופתרת כחולה וללא עניבה. בעוד הפרשנות המרכזית בתקשורת הייתה ריכוך וריענון של הדימוי המוכר של נתניהו תוך שמירה על הייצוגיות באמצעות החליפה, פורסם גם הסבר לפיו הוא פשוט רצה לרענן את המלתחה.
ואם כבר ציינו את רוה״מ בנימין נתניהו – נרשמו נסיונות לשידור ״עממיות״ בקרבת סביבתו, אך בעיניי, כל נסיון כזה סיים את דרכו כמם אלמותי במקום הזדהות. וכן, אם חשבתם כמוני – צדקתם – אני מתכוון לסרטון הכנת עוגת הגבינה של אשת ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו. וסרטון נוסף, פחות זכור ממנו אך גם ״חקוק בתרבותנו״ – אשת ראש הממשלה מתיזה ספריי שלג על ראש הממשלה, ״ביבי״, כחלק מחגיגות העצמאות למדינת ישראל. האם שודרו כאן הזדהות ועממיות, או שמא ניתוק? את זה אתן לכם להחליט.
אבל האופנה הפוליטית לא נעצרת בדלתות הכנסת, ולפעמים היא בכלל מגיעה אליה מהרחוב. גם מי שאין לו דוכן נאומים או הזמנה לאולפן יכול לצאת מהבית עם עמדה מודפסת על החזה.
בקיץ 2023 נולד הפרויקט ״לובשים מחאה״, מאת אסף ויותם דוקטור ממסעדת ״האחים״ והמעצב הגרפי והאמן ניל כהן, מייסד המותג קון. לקראת יריד במסעדה הוזמנו יוצרים לעצב חולצות בתגובה למציאות הפוליטית בישראל. בין המשתתפים היו דוד טרטקובר, יוסי למל, יעל ברתנא ואחרים. בריאיון מאוחר יותר סיפר כהן כי נבחרו 35 עיצובים ונמכרו למעלה מעשרת אלפים חולצות.
יש משהו מאוד ישיר בטי־שירט מחאתית. אפשר ללבוש אותה להפגנה, אבל גם לקניות, לעבודה או לקפה של הבוקר. המסר ממשיך להופיע גם אחרי שמקפלים את השלטים. ובניגוד לקוד לבוש אחיד, ריבוי העיצובים מאפשר לכל אחד לבחור את המשפט, הדימוי או ההומור שמבטאים את העמדה שלו. האם זו אופנה? מחאה? מבחינתי, אין סיבה שלא יהיו שתיהן.
לאחר שבעה באוקטובר, שיתוף הפעולה בין כהן ל״האחים״ קיבל ביטוי נוסף בפרויקט ״עוטף״, מחווה ליישובי הדרום ובהמשך גם ליישובי הצפון. החולצות עוצבו בהשראת המורשת המקומית והשפה הגרפית של שנות השישים והשבעים, עם דימויים כמו מגדלי מים, עצי דקל, חדרי אוכל וציוד חקלאי. באתר הפרויקט מדגישים כי אלו עיצובים חדשים, ולא העתקה של סמלי היישובים הרשמיים.
כאן הבחירה מה ללבוש מאפשרת להביע גם קשר למקום ולאנשים.
אדם יכול ללכת ברחוב עם חולצה של בארי או ניר עוז גם אם מעולם לא התגורר שם. בעיניי, יש בכך אמירה פשוטה של שייכות ואחריות: הסיפור של היישוב הזה נוגע גם לי. למהלך יש גם צד מעשי – לפי אתר הפרויקט, כל הרווחים ממכירת החולצות מיועדים למרכזי חוסן ולארגון ״עתיד לעוטף״, הפועלים לתמיכה בקהילות ולשיקומן.
ואולי כאן אנחנו חוזרים לרגע לבגדי העבודה של אתא. מגדל המים, הקיבוץ והעבודה החקלאית מופיעים שוב על הגוף, הפעם כדימויים מודפסים שנושאים געגוע, הזדהות ותקווה. הבגדים מספרים גם על מה שאנחנו רוצים לשמר ועל מה שאנחנו מבקשים לבנות מחדש.
ביום הבחירות אנחנו נכנסים מאחורי הפרגוד ובוחרים פתק. בשאר הימים, לפעמים, אנחנו בוחרים גם מה לכתוב על החולצה. זו כמובן לא אותה פעולה, אבל שתיהן יכולות לגרום לנו לשאול: מה חשוב לי לומר, ועם מי אני רוצה שיזהו אותי?
