נתחיל את הכתבה בהבהרה חשובה – אין בכתוב מטה שום כוונה לשכנע אתכם להצביע למפלגה כזו או אחרת. אך ורק להניע אתכם לקלפי כדי שתממשו את זכותכם וחובתכם האישית.
כאשר יוצאים להצביע, הנטייה הרווחת היא למדוד את המצע המפלגתי במונחים גיאו-פוליטיים או ביטחוניים. אני רוצה להציע לכם נקודת מבט חדשה כזו שמתקשרת בעשייה שלנו פה במגזין והתעשייה שעבורה הוקם.
תעשיית האופנה והעיצוב הישראלית מעולם לא זכתה למקום ״רציני״ בשיח הציבורי. ביטחון, נדל״ן או טכנולוגיה תמיד נתפסו כתעשיות יצרניות בעלות משמעות כלכלית חשובה יותר. אבל לאופנה ועיצוב שרשרת ערך כלכלית אשר מדינות רבות בעולם מסתמכות עליה. בין אם מדובר במדינות שמוכרות בזכות תעשיית האופנה שלהן כמו צרפת. או בכלל מדינות יצרניות המסתמכות עליה להישרדותן כמו בנגלדש.
רבים טוענים שהמצב המדיני והביטחוני מונע את התפתחות התעשייה הזו אבל זה רחוק מלהיות נכון. אפילו עיוות היסטורי.
מדינת ישראל הצעירה, בעיצומם של ימי צנע וקליטת עלייה המונית. הבינה את כוחו של הבגד וענף הטקסטיל. ב-1954 היתה זו רות דיין שבתבונה זיהתה את עושר המלאכות המסורתיות שזרם עם העולים אל ארץ ישראל. בשיתוף פעולה הדוק עם שרת העבודה גולדה מאיר ושר המסחר והתעשייה פנחס ספיר, הפכה את יוזמת "אשת חיל" לחברה הממשלתית "משכית".
המדינה למרות מצבה לא היססה להתערב. היא השקיעה הון ציבורי וביססה את עצמה כמעצמה שיכולה להתקיים מהענף. היא הקימה תשתיות טקסטיל בעיירות פיתוח מ"כיתן" בדימונה ועד "פולגת" בקריית גת. ויצרה קורלציה בין עיצוב עילי של מעצבות כמו פיני לייטרסדורף לבין תעסוקה יצרנית רחבה. ואכן במשך עשורים התעשייה הזו גם הכניסה למדינה הצעירה סכום נכבד. על פי הנתונים באמצע שנות ה-50, הענף כבר היה אחראי ל-כ-20% מכלל התפוקה התעשייתית של מדינת ישראל. על פי נתוני בנק ישראל בעשור שבין שנות ה-70 לשנות ה-80 ענף הטקסטיל וההלבשה הכניס למדינה בין 100 מיליון ל-200 מיליון דולר בשנה.
אבל בעשורים האחרונים, ובפרט תחת המדיניות הכלכלית של הממשלה האחרונה ראינו אדישות הגובלת כמעט בעויונות רגולטורית נגד בעלי עסקים קטנים
אי אפשר שלא לחשוב איך הממשלה בניגוד למדינות המובילות בעולם ממשיכה ואף ניסתה להגדיל את הפטור ממע״מ על משלוחים מחול. במקום לייצר תחרות מקומית, להילחם ביוקר המחייה ולפרק את המונופולים שנוצרו היא בחרה בשיטה הכי פשוטה עבורה. היא ניסתה להעלות את הפטור ממכס מ-75 דולרים ל-120 דולרים. מנגנון אבסורדי המעניק יתרון תחרותי של 18% לענקיות אופנה אולטרה מהירות וענקיות סיניות על פני מעצב או יצרן מקומי.
במקביל, הממשלה הנוכחית ממשיכה לחסום בעקביות כל ניסיון לבנות רשת ביטחון סוציאלית לעצמאיים. מעצב אופנה, תדמיתנית או כל עצמאי אחר משלמים כל חייהם דמי ביטוח לאומי. אך ברגע של משבר, האטה כלכלית, עליית ריבית דרמטית, או חודשים ארוכים של מלחמה… המדינה מותירה אותנו תנאים סוציאליים בסיסיים כמו דמי אבטלה, ימי מחלה או איזה שהם מנגנוני שיפוי הולמים. וצריך להבין שאם עשרות אלפי עסקים קטנים נסגרים כל שנה מדובר בתוצאה ישירה של מדיניות שהפקירה את מי שאינו נמנה עם קבוצות לחץ מאורגנות או תאגידי ענק.
אבל תעשיית האופנה, הטקסטיל ואפילו היזמות הישראלית הם נכס אסטרטגי חשוב שאפילו טיעון ״הגלובליזציה״ לא צריך לנפץ
ישראל היא לא המדינה היחידה שחוותה בעשורים האחרונים את שינויי הגלובליזציה. טיעונים שונים בסגנון "אין מה לעשות עם זה בעידן הגלובליזציה"… פשוט לא מתקבלים על הדעת. שכן המדיניות של מדינות מערביות מתוקנות מוכיחה שאפשר ואף צריך להגן על ההון האנושי והיצירתי. ובהתאם גם מרבית מדינות ה-OECD ביטלו את הפטור ממכס ועגנו את מעמדו של העצמאי ברשת הגנה מפני אובדן כושר השתכרות.
כל המדינות הללו הבינו מזמן כי אופנה וטקסטיל הם לא תחביב לשעות הפנאי. אלא תעשיות לגיטימיות שיכולות להכניס לקופת המדינה מיליארדים. בצרפת בלבד תעשיית האופנה מכניסה לקופת המדינה כ-158 מיליארד אירו בממוצע. אפילו איטליה הכושלת מצליחה להחזיק את התעשייה על כנה ומרוויחה כ-91 מיליארד אירו בממוצע בשנה.
ברור כאשר מתסכלים על המציאות שלנו כי היעלמותה של תעשיית האופנה הישראלית אינה גזירת גורל.
היא תוצר של החלטות ממשלתיות וסדרי עדיפויות. עם ההבנה הזו צריכה להגיע גם מסקנה נוספת הליכה לקלפי לא מסתכמת בבחירת מנהיג. היא ההכרעה בשאלה של מי אנחנו רוצים להיות במרחב הציבורי והבינלאומי. האם אנחנו רוצים להיות חברה המעניקה ביטחון סוציאלי לעצמאים? המייצרת תנאי תחרות הוגנים מול מונופולים בינלאומיים? כזו שרואה ביצירה המקומית חלק בלתי נפרד מהרוח והדי אן איי הלאומי?
התשובה לשאלות הללו יכולות להשתנות מאדם לאדם אבל דבר אחד ברור. כדי שאנחנו נוכל להבטיח שתהיה תשובה כלשהי לאינספור השאלות החשובות שעלו בשיח הציבורי בחודשים האחרונים בין אם על אופנה או על ביטחון – עלינו לצאת לבחור ולוודא שקולנו נשמע.
