BringThemHomeNow#

האם הגבריות בהיפהופ הישראלי באמת השתנתה ומהווה תקדים תרבותי? חלק 2 – מגדר והיסטוריה

"גבריות חדשה" הוא מושג היסטורי, כרונולוגי, של משהו שלא היה וכעת הוא ישנו. לכן, בחלק הזה נביט על הדרך לספר את הסיפור של ההיפהופ – ועל ההתנגדות של הז'אנר להתקבע בסטנדרטים מיינסטרימיים וכובלים של כתיבת ההיסטוריה. 

סיימנו את חלק 1 באמירה לא קלה לעיכול – והיא שהבון-טון של ה"גבריות החדשה", נחשב תמיד למגולם בידי נביאי ההיפהופ, אלו שהגיעו למעמד מיוחל, יציב, כלכלי – ותקדימי בישראל. הם עושים סולדאאוטים, הם יודעים שהם לא חייבים להתראיין כדיי למכור כרטיסים (טונה בראיון ליו! הפודקאסט), וכמובן שזה תוצר של עבודה קשה מרובת שנים, אבל זה לא משנה. הם חסינים כרגע לכל פגע, וטוב שכך, והחסינות הזו מעניקה להם אפשרות להיות גברים בצורה שהם רוצים. הסיטואציה הזו מביאה בידיהם לעסוק בשאלה מרכזית בהיפהופ, שמעסיקה את מיטב הראפרים מראשית קיומו – עכשיו כשהצלחתי, על מה לכתוב?

נראה שהתשובה של רביד ושל טונה היא קודם כל להמשיך לכתוב. אבל זה לא העניין היחיד – שניהם ממשיכים לכתוב על קשיים, על התמודדות, חיצונית ופנימית גם אחרי ההצלחה שלהם. וזה חשוב מול מושג הגבריות, וגם מול המקור האמריקאי של ההיפהופ. 

המשמעות הראשונה של המהלך הזה היא שהחלום האמריקאי הוא בדיה – והיא נחשפת בשני האלבומים האחרונים של רביד וגם של טונה, שמציגים הישגים משמעותיים להם ולמוזיקה שלהם, אבל גם התחבטויות וקונפליקטים. הרעיון של לעבוד קשה, להצליח, ולנוח על זרי הדפנה – הוא פשוט לא דבר בנרטיב הישראלי של ההיפהופ, והוא נשחק מאוד גם באמריקה עצמה. דוגמה מושלמת לכך הוא קנדריק, אבל גם קניה ווסט, מייגן די סטאליון וקולות נוספים שחושפים את הסדק במיתוס הזה. אבל המהלך הזה מקבל נופך אחר כשהוא נעשה בישראל, הסמליות שלו נטענת במשמעות נוספת. יש כאן מרד משמעותי על המקום שממנו היפהופ הגיע, וגם חלק מרכזי מהלך הרוח הישראלי – אמריקה.

לפי אורי דורצ'ין, שכתב את "זמן אמת: היפהופ בישראל" (2012) דוגמה מעניינת להתכוננות של היפהופ ישראלי מקומי מול אמריקה היא החידוש של שב"ק ס' ל"מכופף הבננות". במקור, שיר של מאיר אריאל ושלום חנוך (ביצוע מקורי – אריק איינשטיין). ברמה המוזיקלית, העיבוד החדש לקח את זה הישן לכיוונים של מוזיקה שחורה. אבל גם ברמה התוכנית – השיר הוסב לשיח על יכולותיהם המיניות של חברי הלהקה, והכניס את אותו שיר ארץ-ישראלי מיושן לקונטקסט חדש, מעניין, היפהופי – ויותר מכך, מעניין בהקשרים של גבריות ומגדר. 

המשמעות השנייה היא שהמאבק לא נגמר. ההאסל לא מסתיים לעולם. זו אולי גם תמונת מראה מסוימת למצב האנושי, וגם למצב החברתי-כלכלי-פוליטי בישראל. יצא לאחרונה אלבום מופתי (זו דעתי, אבל אני חולקת אותה עם עוד רבים) שזה ממש  השם שלו, "לופ הסבל האינסופי", של שאמאן300.

אם בכרונולוגיה עסקינן, כלומר, בשאלה מי מוביל את הגבריות החדשה של ההיפהופ (אם בכלל), אז מתי המאבק התחיל? ויותר חשוב, איפה?

שכן, אם רביד וטונה עוסקים במאבק ועסקו בו כל הזמן, והמאבק הזה כלל גם רגשות, דשדוש בתסכול, ושבר – מה מאכיל את המיסקונספציה של הגבריות החדשה בהיפהופ? ובכלל, האם ניתן לאתר מאפייני "גבריות חדשה" רק בפסגת ההיפהופ?

התשובה הפשוטה היא לא. אנחנו רוצים להסתכל על היסטוריה כסיפור כרונולוגי, כי ככה נהוג לעשות מדע בתקופה המודרנית, וגם אריסטו (היווני המקורי, לא הראפר הפעם, סליחה) שטח בפנינו שלסיפור אמיתי ונכון יש התחלה, אמצע וסוף. אנחנו רוצות לכתוב סיפור עם שלמות טקסטואלית, סיפור מספק, שניתן לכתוב ולבטא אותו, ומוטב גם לגבות באמצעים סטטיסטיים. אבל המציאות מספרת סיפור אחר: של עידן פוסט-מודרניסטי, של תהליכים מורכבים ומפותלים, של מאבק מתמיד שהוא לא לינארי. ולכן, הסתכלות בשכבות העליונות של ההיפהופ – אלו שהתמקמו חזק במיינסטרים, שקל לדבר עליהן כי יש הרבה מידע שנכתב, ואינספור אייטמים – היא הסתכלות שלא יכולה לספר סיפור במלואו, בטח לא של היפהופ. 

דוגמה לכך היא חגיגות ה-50 להיפהופ, קונצנזוס לכאורה – אבל האמת היא שזה לא קונצנזוס, וההחלטה הזו לא הייתה כל כך פשוטה. עמוס הראל כותב בהארץ שעד לפני כמה שנים נהגו לחגוג את הולדתו של ההיפהופ בנקודת הציון בה החלה ההצלחה המסחרית של הז'אנר, סתיו 1979, עם הגעתו של השיר Rapper’s Delight (שוגרהיל גאנג) לפסגת מצעדי הפזמונים. 

אבל תמיד הייתה אמונה אחרת על רגע היוולדו של ההיפהופ.

למרות שברור שההיפהופ לא נולד כמו תינוק, בן לילה, יש מאין (והאמת שאפילו תינוקות לא נולדים ככה, אז בטח שלא תופעה תרבותית חובקת עולם), נהגו לייחסו (והיום נוהגים, עוד יותר) למסיבת מרתף של סנדי קמפבל בברונקס, 1973. זה לא בהכרח נראה ככה, אבל זה ניצחון גדול.

בסיקור לכבוד 50 שנה להיפהופ, כתבו במאקו: "לכאורה מדובר באנקדוטה מהשוליים של ההיסטוריה: מסיבות בניו יורק בשנות השבעים? למה זה חשוב? היו מיליון כאלה. וזה נכון, אבל במסיבה הספציפית הזאת, לפחות על פי המיתולוגיה שנוצרה עם השנים – נוצר ז'אנר מוזיקלי חדש.". וזה בדיוק העניין. זה היה היחס להולדתו לכאורה של ההיפהופ לא רק ממאקו, אלא מכל גוף תקשורת מיינסטרימי, עד השנים האחרונות. ההצלחה של ההיפהופ הכריחה את גופי התקשורת המיושנים להתכופף לסיפור המסיבתי שההיפהופ מספר על עצמו, ולסרב לייחס את התחלתו להצלחה כלכלית גרידא.

היפהופ הוא בסוף ז'אנר מורכב, מורכב ממש. אין היפהופ אחד, מעולם לא היה. לייחס לאחד הז'אנרים הצומחים והגדלים בעולם התחלה אמצע וסוף זה אולי ממש יהיר, וממש מגביל, אבל אם נכיר טוב יותר את המאפיינים של ההיפהופ, נוכל להבין גם למה זה פשוט לא עובד. להרבה אנשים היפהופ הוא מוזיקה. להרבה אחרים היפהופ זו תרבות ודרך חיים. בומרים מקשרים אותו עם סמים ושרשראות גדולות. בין כל אלו, קל לשכוח שאחד מהיסודות הבסיסיים בז'אנר הוא מחאה וביקורת חברתית. והביקורת הזו הייתה עונה – מי החליט איפה ומתי הם השוליים של ההיסטוריה? אני מבטיחה לכם שלא אנשים שמבינים בהיפהופ. 

לכן השיח על גבריות חדשה בהיפהופ לוקה בחסר. הוא ממקם את ההיפהופ מול איזשהו אופן לכונן ולכתוב היסטוריה, בעוד משהו בהיפהופ ובמציאות מסרב להיענות לאקט המלאכותי הזה. נכון שאנחנו רוצות להאמין שגבריות מתפתחת, שהעולם הופך מקום טוב ומתקדם יותר – אבל ההיררכיה הזו שנוצרת בניסוח של סיפורים היסטוריים היא בדיוק מה שלוקח אותנו אחורה, ומסיח את דעתנו ממה שחשוב. העולם לא הופך טוב או קל יותר, הוא פשוט משתנה. 

מה יקרה אם ניתן להיפהופ פשוט לכתוב את עצמו, ולכתוב על עצמו, בלי לכפות עליו רעיונות אידיאליסטיים חיצוניים שכנראה הגיעו מהאקדמיה? אנחנו עדיין לא יודעות. התהליך הזה רק התחיל. הקונצנזוס היום הוא 50 להיפהופ. כלומר, קול הרק והמסיבה בברונקס ניצחו. אבל זהו קרב אחד שבו ההיפהופ ניצח את הדרך שבה כותבים היסטוריה, אם רוצות להסתכל על זה ככה. יש עוד דרך ארוכה עד שכולן יקבלו את הקול שמגיע להן, וזה כבר בכתבה הבאה.

Translate
דילוג לתוכן