פלג אסולין הוא לא המעצב הטיפוסי שחלם מגיל אפס על גזרות ובדים. המסע שלו אל תעשיית האופנה התחיל אחרת. מסע שהתחיל בכלל מסקרנות בתקופת הקורונה והוביל אותו ללימודים ב-FIT. לפני ימים ספורים הוא זכה לחגוג רגע מכונן במסע, תצוגת אופנה ראשונה שהתקיימה עם אירועי שבוע האופנה בניו יורק. ישבנו לשמוע על הדרך המיוחדת שעשה והאם הצופים האמריקאים הבינו את המשמעות העמוקה של הקולקציה שלו.
הכל התחיל כשפלג מצא את עצמו בחל"ת בתקופת הקורונה, מנסה להבין מה הצעד הבא שלו. כאשר העולם נסגר הוא רצה לנצל את ההזדמנות וללמוד מקצוע אמנותי.
בזמן שהכין את עצמו במכינה להגשות עבור תואר לעיצוב תעשייתי בבצלאל. נחשף לראשונה לעיצוב אופנה לא כבגד פונקציונלי, אלא כאמצעי ביטוי אמנותי וקונספטואלי. המידע הזה הפתיע אותי מאוד שכן ב-4 השנים האחרונות המעצב לומד ועובד בתעשיית האופנה בניו יורק. מסלול אליו מגיעים לרוב מי שמתכננים אותו מגיל צעיר.
"נכון. כל העניין של אופנה קרה לי די על הדרך.״ סיפר בראיון שערכנו. ״במכינה נחשפתי לראשונה לאופנה באור יותר אמנותי וקונספטואלי. לא רק כ'חולצה' שנועדה ליום יום״. מאותו רגע החל לצלול אל עולם האופנה דרך סרטי דוקו עד שהגיע לאחד ששינה את התוכניות שלו לחלוטין. ״מצאתי סרט על אלכסנדר מקווין. לא ידעתי אפילו מי זה. אבל כשסיימתי לראות אותו אמרתי לעצמי, 'זה מה שאני הולך לעשות'. הגשתי תיק עבודות ל-FIT, וכשקיבלתי את ההודעה שהתקבלתי הייתי בשוק. אמרתי לעצמי שאני חייב לקפוץ על ההזדמנות".
הבחירה בלימודים ב-FIT נוגדת את הבחירה ללכת אחרי הלב ואלכסנדר מקווין. שכן FIT ידוע כמוסד מאוד מסחרי ותעשייתי.
לכן אסולין לא הופתע כאשר שאלתי איך הסתדרה הגישה האמנותית והקונספטואלית עם מוסד הלימוד. "FIT הוא באמת מוסד ענק שמכוון לתעשייה האמריקאית המסחרית. הבנתי מהר מאוד שהחוזקה שלו היא בפן הטכני, ובחרתי לנצל את זה לטובתי. מורה אחת שינתה לי את החשיבה כשאמרה לי: 'אתה חייב לדעת איך לפרק בגד, בשביל לדעת להרכיב אותו בצורה יצירתית'.משם התמקדתי באיך בונים ומפרקים בגדים.״ לצד הלימודים במחלקה חזר לארץ בכל קיץ ומצא את עצמו עובד אצל המעצב דוד וקסלר. בהתחלה כמתמחה אבל מהר מאוד הפך למנהל הסטודיו דבר שחשף אותו לעומק לעולם המיחדוש.
אך השאלה הבוערת באמת ביחס ללימודים במחלקה לעיצוב אופנה ב-FIT הייתה כמובן… מה חווה שם כישראלי בתקופת המלחמה?
״מבחינה חברתית, השנה האחרונה הייתה אירוע לא פשוט. הייתי בשנה השלישית שלי כשה-7 באוקטובר קרה. היו חברויות שהתנתקו והייתה תחושה מאוד לא נעימה בבית הספר. זה חוסר נעימות שהייתי צריך לגרור עד הסוף, אבל הבנתי שזה עדיין 'צרות של עשירים' לעומת מה שאנשים חוו בארץ". את התחושות של המלחמה הכניס גם לקולקציית הגמר שלו שעשתה שימוש במדים ישנים לצד חומרים טבעיים אחרים. "הסיפור נולד מתוך המלחמה, אי אפשר לברוח מזה. אבל היה לי ברור שאני לא רוצה לעשות קולקציה שהיא 'על המלחמה בישראל' באופן ישיר, אלא למצוא זווית אוניברסלית.
הזווית הייתה אישית, המעצב לקח את החוויות של החברים מהבית ויצק אותם לקולקציה. ״כולם התחתנו, התארסו, ובמקביל הגברים גויסו למילואים והנשים נשארו בבית. הבנתי שזו חוויה שחווים בישראל ב-2024, אבל חוו אותה גם לאורך כל ההיסטוריה.״ כך נולדה קולקציה שחוקרת איך מלחמות משפיעות על החברה. ״הליינאפ של הקולקציה נבנה ממש כמו סיפור חיים – הוא מתחיל בצבעים בהירים ובשמלת כלה, ונגמר בצבעים כהים ובשמלת אבל שחורה".
התצוגה שהתקיימה בניו יורק בזמן שבוע האופנה היתה כזו שאי אפשר היה לפספס. עם הפקה שהייתה בקנה מידה גדול.
על המסלול צעדו הדוגמניות בצורה תיאטרלית שחיזקה את התחושות שהבגדים העבירו. "אני שואב המון השראה מתיאטרון, קולנוע ומוזיקה קלאסית. עשיתי התמחות בסטודיו לתלבושות בברודווי, וזה חיזק אצלי את ההבנה שתיאטרליות היא כלי אמנותי אדיר לספר סיפור. תצוגת אופנה היא הרבה מעבר לבגדים; היא הדרך שבה אתה משתמש בחלל, בסאונד ובתנועה.״ את התצוגה הפיקה דנה גלנט שחיברה את אסולין לדיג׳י שבנה יחד איתו את המוזיקה בצורה מחושבת. ממלודיות רכות לאינטנסיביות בועטת. דבר שעבר גם דרך המסך למי שהיה מעבר לים.
עכשיו עולה השאלה – מה הלאה? האם אנחנו הולכים לראות מותג מסחרי של פלג אסולין בקרוב?
התשובה היתה ברורה, "כרגע אני עדיין לא נמצא במקום של ייצור המוני. זה עולם שלם שצריך לפצח ויש לו חוקים משלו. כרגע החזון שלי הוא להציב את עצמי ולייצר לעצמי שם דרך אירועים תיאטרליים, ואפילו תערוכות אופנה.מסחרי זו לא מילה גסה, וכשאגיע לשלב הזה אני רוצה לעשות את זה בדרך שמתאימה ל-DNA שלי ולרמה העיצובית שאני מאמין בה, בלי לייצר פריטים בכמויות אינסופיות".
