מאז שהציגו מייקל ריידר וג'ונתן אנדרסון את תצוגות הבכורה שלהם, התעשייה חלוקה. מצד אחד, הביקורות מהללות את הרוח החדשה שהכניסו במותגים ובתעשייה. ומצד שני יש מי שטוענים כי הם מכרו רק – סטיילינג.
בעשור האחרון הפכה "אופנה מסחרית" לעצם בגרון של תעשיית האופנה. כזו שפוגעת בחזון במיתוג וגם במכירות
הלוגומאניה שהחלה כסמנן המגניב של עליית הסטריט וור, אומצה על ידי כל מותג בלי היסוס. כולם רצו לרכב על גל ההצלחה והדפיסו לוגואים על כל מוצר שרק אפשר לחשוב עליו. המוצרים בהתאם שינו את פניהם כאשר תועדף "חלל פרסום" על פני עיצוב. וכך יצא שמותגי היוקר יצרו "הצהרות יוקרה" ולא אופנה. את המוצרים יצרו לא פעם מחלקות השיווק והפרסום של הבית. ולא המעצבים הראשיים או צוותי העיצוב המקצועיים. הבחירה הזו פגעה בטווח הרחוק במותגים שהצליחו להרחיק מעצמם כל מי שאי פעם אהב אותם. באותו זמן בדיוק דווקא מותגים שנשארו נאמנים למיתוג והאמנות שלהם צמחו ופרחו (קחו לדוגמא את הצמיחה של קבוצת פראדה או שאנל בשנים האחרונות).
למרות שבבתי האופנה דיור וסלין לא עשו אופנה מסחרית מאוד, ההתמקדות בה הסיטה אותם מהמסלול. לכן כאשר התפרסמו הדיווחים על החלפת הקריאייטיב דירקטור, אף אחד לא הופתע. ולאחר המתנה רבה התברר גם כי הבחירה הייתה נכונה. כאשר קולקציה אחת, בכל מותג, מצליחה לשנות את הנרטיב. ולהחזיר לו את אהדת הקהל.
אבל לא כולם מסכימים, יש מי שחושבים שהבכורות של השניים הציגו גישה חדשה למסחריות שפוגעת באופנה אף יותר
מספר אאוטלטים שסיקרו את התצוגה בחרו לתאר את הקולקציות כ"חגיגת סטיילינג". עבור אותם מבקרים מה שנראה על המסלול היה מאמץ עיצוב מינימלי. כאשר בקדמת הבמה היה דווקא סטיילינג מוקפד שהעמיס מוצרים אחד על השני על מנת לייצר, "וויב". ובהתאם למכור כמה שיותר מוצרים.
בפרק האחרון של הפודקאסט סיידנוט דיברו עורכות המגזין על הנושא בהשוואה לעשייה של מיו מיו ופראדה מהשנתיים האחרונות. האם זו באמת צורה חדשה של מסחריות? או שמה הדרך לשלב אלמנטים של מותג בפריטים לבישים יותר? את כל זה ועוד תוכלו לשמוע בפרק החדש של סיידנוט
