כשהדלתות נפתחות מעצמן: על נפוטיזם, קלאס ואפס מאמץ

הבת של ג’וני דפ וונסה פאראדי תככב בסדרת העל הבאה של HBO. הבת של קייט מוס הצטרפה לנבחרת הדוגמניות של ג’קמוס והבת של ג’וד לאו כיכבה בתצוגת האופנה של סופרגה לחורף 2022. “הנפוטיזם בייביז” נמצאים בכל מקום, ויש סיכוי שהמקום שלהם מגיע למוכשרים יותר ומקושרים פחות. למה אנחנו ממשיכים להעריץ אותם כל כך? איך הרשתות החברתיות קשורות ומה זה אומר על תפיסת ההצלחה שלנו?

הסיפור די זהה אצל כולם. הם לא חשבו על משחק או דוגמנות. הם הגיעו לזה לגמרי במקרה.

סוכנים צדו אותם ברחובות L.A, הרימו טלפון לאמא או אבא, ובדרך קוסמית ייעודית וכמויות של מזל הם הפכו להיות מי שהם היום. אנחנו סוגדים להם ועוקבים אחריהם. למרות שחלק גדול ממה שהם זה, ובכן, המשפחה שלהם. ולא הם עצמם. האם כולם באופן גורף היו הופכים לשמות גדולים כל כך גם עם שם משפחה אחר? כנראה שלא.

חיים לוינסון כתב בשבוע שעבר ב”הארץ” על נפוטיזם ותפיסתו בחברה. לוינסון סוקר מקרים כמו משפחות טייסים, משפחות רופאים, ואת ראש הממשלה הנוכחי שלנו, יאיר לפיד ושורשיו. הוא מפנה אצבע מאשימה אלינו כיוצרי וצורכי תקשורת. אלו שממצבים את השושלות הללו כ”חמודות” ולא כסכנה לשוויון הזדמנויות. על כל בן אדם פריוילג יש אדם אחר שישלם את המחיר, “אנשים מוכשרים שלא ממצים את הפוטנציאל שלהם בגלל תקרות הזכוכית”.

האמת, אני נותנת לנו יותר קרדיט. אני חושבת שרובנו ציניים מדי כדי להסתכל על ה”יאיר לפידים” של העולם ולשכוח להם את ה”לפיד” בשם. אבל בכל זאת, גם לציניים ביותר לפעמים קשה לא להתמוגג מהם, או לפחות לעצור ולהקשיב לטלוויזיה כשכותרת האייטם היא “הכל נשאר במשפחה”.
אז אם בכל זאת אנחנו מבינים שיש בזה סכנה, למה אנחנו כל כך מקדשים את הנפוטיזם?

נחזור להוליווד. אנחנו רגילים לראות ילדים שהתבגרו תחת העין התקשורתית והסתבכו לא מעט כאשר קרסו תחת כובד הציפיות. כיום, רובם משדרים פחות הרס עצמי ויותר מצליחנות. הנסיכות והנסיכים של הוליווד. הכוללים גם את טימותי שאלאמה, ג’יידן סמית וקאיה גרבר (ואני אפילו לא אכנס לבנות ג’נר או חדיד) הם התגשמות כל הפנטזיות שלנו. הם האצולה המודרנית שלנו. 

יש משהו קסום בבלתי אפשרי, להגיע לאן שהם הגיעו בגילאים צעירים ולכאלו מימדים. והם יפים, עשירים והכי חשוב – הם לא התאמצו יותר מדי. וזה מהפנט – תהילה שלא נקנתה בדם, יזע ודמעות. כשיש את הקשרים הנכונים, החינוך הנכון, העושר והמודל שמעודד לכך שהשמיים הם הגבול, הדלתות נפתחות מעצמן.

קלאס באפס מאמץ. זו אשליה שכל אחד מאיתנו הוא המוכר והלקוח שלה. 

וזה מתחיל בקטן – רובנו משתפים באינסטגרם שלנו רק את ההצלחות והכיף. בטיול שלך לאירופה, לדוגמה, כנראה שהסטורי שלך לא יכלול אגלי זיעה מהגל חום הכי קיצוני אי פעם, תורים בשדה או מזוודות שאבדו. וככה גם נראה את זה אצל אחרים. בגדול, כולם מאושרים, כולם נוצצים, כולם בפסגה ואנחנו לא רואים את הדרך. זה מודל ההצלחה שאנחנו ממשיכים לקדם.

כל עוד לא נסתכל על הצלחה בדרך אחרת, “הנפוטיזם בייביז” ימשיכו להיות בכל מקום. 

בין אם הם ראשי ממשלה או דוגמנים, הם מושא לקנאה ולהערצה גם יחד. הם מתריסים ומרתקים. הם טמאים וקדושים. אנחנו חייבים להסתכל עליהם בזכוכית מגדלת ולזכור שלא כל תהילה היא מוצדקת. למרות שלפעמים אבק הכוכבים מסנוור, הם לא צריכים להיות מדד להצלחה. הצלחה צריך להרוויח בעבודה קשה. כחברה, אנחנו צריכים לכבד יותר את אלו עם נקודות הפתיחה הנמוכות ונקודות הסיום הגבוהות, שהגיעו אליהן אך ורק בזכות עצמם

My Cart Close (×)

Your cart is empty
Browse Shop
דילוג לתוכן