די עם ה”לא נעים” – למה את צריכה לדרוש מה שמגיע לך

כולנו עושות את זה. נמנעות מלעמוד על שלנו כי זה לא נעים. נכנעות בוויכוח שאנחנו צודקות בו כי זה לא נעים. לא מבקשות העלאה מהבוס למרות שמגיע לנו כי זה לא נעים. שותקות לגבי ההוא עם ההערות המטרידות בעבודה כי זה לא נעים. במודע או לא במודע אנחנו מוותרות על הכוח שלנו יותר מדי פעמים. החלק הכי גרוע? שאנחנו רגילות לזה ועושות את זה ביום יום שלנו בלי לשים לב. קל לנו להיות ה”טובות” וה”נחמדות”, כי מנגד הכינויים שעלולים לתאר אותנו הם “בעייתיות” או “מאיימות”. 

אתן לכן את עצמי כדוגמא. לאחר הסגר השלישי התחלתי לעבוד בבית קפה כמלצרית.

באמת בהתחלה לא ידעתי כלום על כלום אבל אני בן אדם שלומד ומסתגל בקלות. במהירות התרגלתי למקום וללקוחות הקבועים, לבוס ואפילו קצת התאהבתי באווירה ובשאר המלצריות. הרגשתי שהמקום הפך לבית עבורי וכמובן שעבור התחושה הזו רציתי לתת למקום בחזרה. די במהרה קיבלתי עוד תחומי אחריות. למשל, היה ברור לכולם שכשהבוס יוצא או לא נמצא אני אחראית. אני טובה בניהול, ומכירה את המקום מספיק טוב בשביל לתת החלטות ואת דעתי אז אמרתי לעצמי שאחלה ומגניב לי. 

עם זאת הגיעו בקשות נוספות. כמו לתת עוד מהזמן שלי גם בשעות שאחרי העבודה. או שהיה מצופה ממני להגדיל ראש  ולהישאר עוד גם אחרי שנגמרה המשמרת שלי (כאשר השעות כבר לא נספרות) במידה ומי שבאה להחליף אותי צריכה עזרה במשהו. בקיצור, עבודה בהתנדבות. והקטע ההזוי הוא שבמשך שנה עשיתי את זה ובחרתי בזה. בידיעה שמגיע לי יותר, בידיעה שמנצלים את זה שאני בן אדם שנותן אקסטרה מעצמו. כי אהבתי את המקום ולא היה לי נעים להעמיד את עצמי בסיטואציה כזאת. הייתי אומרת לעצמי – “בחייך מה אז נשארת עוד 20 דקות פעמיים השבוע? הכל טוב. תחליקי.” והחלקתי. הקטנתי את עצמי ולקח לי שנה להבין שאני עושה הכל ועדיין לא מוערכת ולא מתוגמלת במקום העבודה שלי כדי לעזוב.

אגב בו זמנית חבר טוב שלי שיתף אותי שהוא ביקש העלאה בשכר בעבודה. ככה פשוט.

הוא לא התלבט, הוא לא חשב פעמיים. לא הרגיש שלא נעים לו. הוא חשב שמגיע לו והלך על זה. ואני מצד אחד, שמחתי בשבילו שטוב לו בעבודה ושהוא יתוגמל בהתאם. אך מצד שני, קינאתי בו, על קלות הדעת שבה הוא נהג. כי מבחינתי לדבר על כסף, זה לא נעים. כיום פערי השכר בין גברים לנשים במדינת ישראל עומדים על כ-32% לטובת הגברים. משמע בממוצע הם מרוויחים כשליש יותר כסף במשכורת מאשר נשים. ישנם הסברים רבים לפער הזה ואחד מהם הוא שנשים לא מרגישות בנוח לבקש. 

עברתי לעבוד במקום אחר. קלטתי מהר את הדברים, אפילו התחלתי להגיד לאחרים מה לעשות ואיך. לקחתי אחריות במשמרות וקיבלתי מחמאות ושבחים מהמנהלים. כעבור חודשיים בעבודה החלטתי שאין לי מה להפסיד ושאני חייבת להתגבר על העניין הזה. לחוצה ומזיעה פניתי למנהלת וביקשתי העלאה בשכר. ונחשו מה? זה היה הרבה יותר פשוט ממה שחשבתי. כבר הכנתי את עצמי להתנגדות ולחוסר הנעימות שיתלווה לכך שיחזירו לי תשובה שלילית. אבל לא רק שקיבלתי העלאה, גם קיבלתי משרה גבוהה יותר. 

הנשים שקדמו לנו עשו עבורנו כל כך הרבה וסללו בשבילנו את תחילת הדרך, אבל אנחנו ממש לא קרובות לסיום. גם היום, בעידן שהוא כל כך מתקדם מכל הבחינות יש פערי שכר בין נשים לגברים. גם היום נשים צריכות לעבוד קשה פי 2 מגברים על מנת לקבל את אותה הערכה.

בשנת 2022 אין סיבה שלא נדע לדבר את מה שמגיע לנו. שנעמוד על שלנו לא רק בנושאי שכר ותגמול תעסוקתי, אלא בכל נושא שבוער בנו. כי לדבר על הדברים החשובים זה לא שאלה של נעים או לא נעים. אנחנו כנשים בחברה הישראלית כיום חייבות לזרוק את “לא נעים” מהחלון. כי זה נעים לדרוש את מה שמגיע לנו. זה נעים להיות צודקות בוויכוח. זה נעים לחשוב על עצמי ולא רק על אחרים ומה הם יחשבו עליי אם. זה גם נעים להיות אישה חזקה ובטוחה בעצמה, ולא רק בסיסמאות. 

My Cart Close (×)

Your cart is empty
Browse Shop
דילוג לתוכן