BringThemHomeNow#

למי מגיעה מחילה? דוקומנטרי האופנה "ג'ון גליאנו: גאות ושפל" מנסה לענות על כך 

עבור מי שגדל לתרבות הביטול סיפורו של ג'ון גליאנו לא נשמע מאוד חריג. אלא שכאשר נפל מעצב האופנה האדיר אל התהום ב-2010 היה מדובר באירוע אדיר ממדים שהגיע לכותרות ברחבי העולם. מאז אותן אמירות אנטישמיות המעצב כמעט נעלם לחלוטין. אלא שכעת דוקומנטרי חדש סוקר את חייו, פועלו ומעלליו בצורה כזו ששואלת – האם ומתי אפשר לסלוח? 

נתחיל בגילוי נאות – היו אלו 2 מעצבי אופנה גדולים אשר השפיעו והביאו אותי לתעשיית האופנה, מקווין וגליאנו. 

למרות שגדלנו, רעות ואני, למשפחה שחיה, דיברה ועסקה באופנה… היו אלו העיצובים של אלכסנדר מקווין וג'ון גליאנו שהיוו רגעים מכוננים בחיי בכל הנוגע לתעשיית האופנה. שניהם מעצבים אגדיים אשר יצירותיהן ותצוגותיהן הצליחו לשאוב אותך ליקום מקביל. אני הייתי רק בת 14 כאשר התקרית האנטישמית קרתה אבל היא זכורה לי מאוד. הוידאו, המילים ומה חשבו עליה בבית. 

יש שיגידו שנפילתו של ג'ון גליאנו היא אולי תחילתה של תרבות הביטול. אך הדוקו שיצר עליו קוויין מקדונל מצליח לעורר שאלה חדשה – האם הגענו גם לסופה?

"ידעתי שאני גיי מגיל צעיר" אמר המעצב באומץ לב בזמן שהוא מספר על הקושי לגדול בסביבה עוינת. גם משפחתית, לכל רעיון שכזה. המעצב נולד בג'יברלטר וגדל שם עד גיל 6 ידע שהוא שונה. ב-1966 משפחתו עברה ללונדון ועולם חדש של הזדמנויות נפתח בפניו. הוא למד עיצוב אופנה בסנטרל סיינט מרטינס. כאשר קולקציית הגמר שהציג ב-1984 היתה כזו ששבתה את לב התעשייה והזניקה לו את הקריירה.

אך למרות שכולם אהבו את גליאנו והעשייה שלו היו עונות שלמות שהוא בכלל לא יכול היה לשלם על בדים.

וכך כאשר המעצב היה בשפל והפסיק לייצר היה זה אנדרה לאון טאלי שהרים את הכפפה ודאג לסדר למעצב אפשרויות חדשות. ב-1995 מונה למעצב הראשי של ג׳יבנשי ע״י ברנאר ארנו. מינוי אשר יהיה בכלל מבחן הבד לתפקיד חייו. המעצב הראשי של בית האופנה דיור. תפקיד שהוא מצליח להשיג ויחזיק עד אותו רגע ב-2010. 

בשונה מהדוקומנטרי על עשייתו ולכתו של מעצב האופנה מקווין, "ג'ון גליאנו: גאות ושפל" נותנת במה לעשייה, הצבעוניות והכישרון.

וזאת מבלי להעיק להכביד ולחקור כיצד ומה הוביל אותו לאלכוהליזם שהוביל לנפילתו. לכן את הדוקומנטרי שהוצג בארץ כחלק מפסטיבל דוקאביב, "ג'ון גליאנו: גאות ושפל". אני ממליצה לראות גם למי שלא "חובב אופנה". לאורך 116 דקות מרתקות ובצורה מאוד מקיפה שלא מתעכבת מדי על פרטים מיותרים… מצליח קווין מקדונל להראות בבירור לצופה מי הוא בכלל ג'ון גליאנו. 

אם ציפיתם לדרמה, תחפושות או הופעה תתאכזבו לגלות שזו לא הכתובת. לאורך הסרט מדבר המעצב בפנים נקיות וגלויות. גם על ההצלחות וגם על הכשלונות ללא כל חסם ו… (להפתעתנו) עם המון רגש. הופתענו לראות כיצד הוא מתאר בפתיחות וכנות את הקשיים שתעשיית האופנה הערימה עליו. על השתייה שהחלה כבילוי והפכה למחלה. ואפילו על התהום אליו הגיע כאשר היה שתוי לחלוטין והרצון העז שלו לכפר על שקרה מאז.

על מנת לשאול את השאלה – האם ניתן לסלוח נותן הסרט המון זמן ומקום גם לקורבנותיו של המעצב.  

כל אחד מהנפגעים קיבל זמן מסך ואת האפשרות להציג את הצד שלהם. החל מהנשיא היהודי של בית האופנה דיור סידני טולדנו שהיה איש סודו. ועד לזוג אותו קילל בתקרית שהובילה לשחרור הוידיאו המפורסם.  על הצופה היה לבחון את שני הצדדים בתום לב ולחשוב – האם אחרי כל כך הרבה זמן וחרטה שמגיעה מעומק הלב אפשר למחול? האם אפשר לסלוח? ואם כן מתי? 

רבים בשנים האחרונות ניסו לענות על השאלות הללו כאשר מדובר ביוצרים אשר יצירותיהן ממשיכות לחיות הרבה אחריהם. וזו הסיבה שהסרט לוקח את הצופה למסע צבעוני בין נפשו לאומנתו של המעצב. זה שחזר לעצב כבר ב-2014 אבל לא באמת התקבל חזרה לתעשייה עד לשנה האחרונה. הייתי רוצה להאמין שדווקא לאנשים המתמודדים עם התמכרות מגיעה הזדמנות שנייה לצמוח מהתהום. רבים אחרים חושבים שלא צריך לתת לו מקום – מה דעתכם? 

בסרט הדוקומנטרי "ג'ון גליאנו: גאות ושפל" תוכלו לצפות בהקרנות מיוחדות שיתקיימו בבתי הקולנוע בארץ החל מה-15 ביולי. 
Translate
דילוג לתוכן