בעודי כותבת שורות אלו, אנחנו בעיצומה של מערכת מלחמה שלישית והעולם כולו רועד. מציאויות מתנגשות זו בזו ותחושת העומס הרגשי מתגברת. באחת המציאויות המקבילות מתקיים שבוע האופנה של מילאנו. גם בתוכו לכל תצוגה מציאות משלה. חלקן מציגות אסקפיזם נוסטלגי וחלקן מביטות למציאות ישר בעיניים.
שבוע האופנה של מילאנו נפתח בציפייה גדולה, בעיקר על רקע חילופי התפקידים בבתי האופנה המרכזיים.
דמנה בגוצ׳י, מריה גרציה קיורי חוזרת לסבב נוסף בפנדי ומריל רוג׳ שנכנסת למארני. זו לא הייתה רק עונה של קולקציות חדשות, אלא של הנהגה יצירתית חדשה. בתוך רצף מינויים בלתי פוסק, נדמה שאינטלקט נשי חד ומודע מתחיל לעצב את המערכה הבאה.
במהלך מדויק וחדשני, פראדה העלו על המסלול 15 דוגמניות שהציגו 60 לוקים. כל דוגמנית חזרה לארבעה סיבובים, ובכל אחד מהם נראה היה שלבשה מערכת לבוש חדשה. אך ממבט קרוב אלה היו מספר וריאציות שנוצרו מהסרה או הוספה של שכבה. פראדה העבירו אותנו שיעור בסטיילינג, טעם אישי ובעיקר בפונקציונליות. אותה אישה, אותם פריטים, אינסוף אפשרויות. המהלך הזה שיקף לקהל מספר דברים: הראשון הוא, הכוח של פרשנות אישית חזק מהאובססיה לחדשנות כפייתית. השני, בגדים אמורים לשרת חיים אמיתיים ועונות מתחלפות, לא רק רגעים ויראליים. השלישי, פראדה מצטיינת ביצירת גלים תעשייתיים. היא מכתיבה את השיח בכל עונה מחדש.
המהלך של פראדה היה תרבותי וחתרני והראה לנו איך למקסם את היצירתיות במינימום משאבים.
כמו לא מעט מהלכים של המותג, גם כאן נדרשת ״חכמת בדיעבד״. בזמן אמת כאשר פראדה עולה על המסלול ישנה תחושת דיסוננס מהמציאות אבל שנה קדימה בזמן השקת הקולקציה מבינים עד כמה הם קראו נכון את הרגע, לפני כולם. פראדה היא חברת fashion tech לכל דבר. לא רק מבחינה אסתטית אלא כמערכת פעולות שלמה. עוד מראה מרענן בתצוגה היה מארק צוקרברג שישב בשורה הראשונה יחד עם שותפתו פרסיליה צ׳אן. על רקע שיתוף הפעולה של המותג עם מטא בתחום המשקפיים החכמים, ניתן להסיק שפראדה מבינה את הכוח שבעתיד בין לבוש וטכנולוגיה.
בפן העיצובי והאסתטי ראינו את ה-Tired Girl. סילואטות שמספרות תשישות קולקטיבית מתמשכת, שיער אסוף ברישול ואיפור עיניים כבד. אנחנו אנשים עייפים שחיים במציאות מעייפת. ועם זאת, שיבוצי הקריסטלים שנצנצו מתחת לבטנות, לצווארונים והשרוולים גרמו לי בעיקר לתהות על איך יופי ואופי באים קודם כל מבפנים, במיוחד בזמנים כאלו.
לאחר קולקציית הביכורים הקולנועית שלו, דמנה חוזר למסלול עם ״פרימוורה״.
לכאורה מדובר בחלום איטלקי הנשען על פירנצה ובוטיצ׳לי. בפועל, קיבלנו אסתטיקה שמזכירה יותר מרתפי מועדונים בברלין מאשר בית אופנה טוסקני. היו פריטים טובים, חלקם אפילו נחשקים. נעליים ואביזרים בעלי פוטנציאל מסחרי, אבל האסתטיקה לא התגבשה לכדי אמירה המזוהה עם בית האופנה. הרפרנסים של טום פורד בשנות ה-90 היו ברורים מדי, ממש על גבול העתקה ציניקנית מינוס הגלאם שאפיין אז את המותג. ובמקום הרואין שיק מהוקצע קיבלנו תחושה מלוכלכת ולא סקסית. גוצ’י יכול להיות נוצץ, לא מושלם וגם פרוע אבל מעולם לא ג'אנקי ואני מקווה שגם לעולם לא יהיה.
כאן מתחדד ההבדל בין פראדה לגוצ’י: הראשונה עדיין בשליטה משפחתית, מחוברת לשורשים ולשפה שפיתחה לאורך עשורים. השנייה פועלת תחת תאגיד ענק, והלחץ לייצר רווחים מהירים גובר על גיבוש זהות יציבה. שוב מתקבלת תחושה של מותג שמנסה להתקדם דרך פרובוקציה זולה, כזו שגם שורת דוגמניות איי ליסטיות ובראשן קייט מוס האייקונית לא יצליחו לעזור לה. אז עולה השאלה מה זה גוצ׳י ולמה הם חושבים שדמנה הוא התשובה?
נדמה שהעיסוק בצלליות (אוברסייז מול סקיני או כתפיים מודגשות מול מותן צרה) די מיצה את עצמו.
אידיאל הגוף משתנה מהר מדי, והקהל התעייף מהמרדף. במקומו, הקראפטמנשיפ תופס את קדמת הבמה: אריגות, קליעות, טכניקות ידניות מכל חומר גלם אפשרי. הטקסטורה היא הרגש החדש. היא לא דורשת גוף מסוים, רק מבט קרוב. והיא לא מתנגחת עם אידיאל היופי אלא מציעה חוויה חושית.
ובזה לואיז טרוטר מצטיינת. בבוטגה ונטה היא מראה לנו איך נכנסים לנעליים גדולות בנונשלנטיות. היא בונה שלב אחר שלב את היחסים שלה עם בית האופנה והקהל. ומחזקת את הקשר שבין מלאכה ועבודות עור לאופי האיטלקי. פראגמו פועלת ממקום דומה אך מציגה תוצאה שונה. שמלות מלוטשות, גזרות מדויקות, עור חלק ומתוח, ערבוב של שנות ה-20 עם מודרניות מינימליסטית. נוסטלגיה איטלקית נוצצת כנקודת מוצא חדשה. מקס מארה, טוד׳ס וג׳יל סנדר לא יצאו מגדרם ונשארו נאמנים למקור גם במחיר של אופנה גנרית.
מילאנו של העונה הזו הרגישה אקסטרווגנטית, אבל מותשת. היא עדיין בעלת עוצמה, אבל מחפשת עומק אחר ואינטליגנציה שקטה. בין אם דרך טכנולוגיה, עבודת מלאכה או ביקורת פנימית, נדמה שהעיר הזו מנסה להזכיר לעצמה מי היא. ובעידן של עולם לא מגובש, בטח לא מושלם, דווקא בתוך החיפוש הזה קיים הדבר האמיתי והאנושי.
