ב-6 השנים שבהן אני עוסקת בנייל ארט, מדי חצי שנה נתקלתי בהכרזה על כך שכולנו ״מפסיקות לעשות לק ג׳ל וחוזרות לציפורניים הטבעיות״. לעתים קרובות על ידי מפורסמות המשמשות כפרזנטוריות לחברות ביוטי כאלה ואחרות. אבל למרבה צערם של השמחים לאיד, זה לא התממש לא בביקוש, לא בתורים, ולא באמניות הציפורניים שהלכו והתרבו.
@miarosemcgrath What do you think about this trend? #frugalchic #barenails #nailtrend #recessionindicator #frugal ♬ original sound – Mia McGrath | Frugal Chic®
תחום הציפורניים השתנה רדיקלית מאז 2018. מטיפוח בלבד שנעשה במכון בתנאי ניצול, לחלק בלתי נפרד מעולם האופנה והביטוי העצמי שנעשה בסטודיו – כראוי לשירות ארטיזנלי מבוקש. הבום הזה הובל על ידי שכלול טכנולוגי (ממבנה אנטומי ועד ג'ל איקס ואיירבראש) שהפך את הקנווס הקטנטן שבקצה הגוף למצע לציור ופיסול שיכול להחזיק לאורך זמן. לצד הרשתות החברתיות בהן האלגוריתם חגג את האספקט האסתטי וה ASMR-י. ותקופה אופטימית של סוף ה-2010 שחגגה ביטוי עצמי, שונות, מגוון ואינדיבידואליזם.
העיצובים הלכו והשתכללו, אבל ב2025, כשה"דאק ניילז" איימו להפוך לדבר הבא, משהו קרה. הפיד שלי הלך והתרוקן מעיצובים משוגעים. והציפורניים הקצרות חזרו למרכז הבמה.
בהתחלה חשבתי שזה קשור אליי; הטיולים שלי בחו"ל והשחיקה הפיזית גרמו לי למצות את המקצוע אחרי שעות של ציור ופיסול. אבל זו לא רק אני גם קולגות שלי: ליבי, איתי, שקד – כולם אישרו, האטו קצב או הפסיקו. השינוי הזה אינו ייחודי לציפורניים. האופנה כולה הפכה לפחות אקסטרווגנטית ויותר מינימליסטית.
כשראיתי את המים הזה שמדבר על צפורניים ערומות בתור דבר שיק סטייל “דה רואו״ ולא בתור דבר מוזנח זה הקליק לי: הציפורניים הערומות מדברות quite luxury.
בשנה הזו טראמפ ניצח פעם נוספת בבחירות בארצות הברית וסימל את ניצחון השמרנות על ה-woke, שינויים גיאופוליטיים ואינפלציה גואה. מה שהוביל לזניחת כל אותם אמצעי ביטוי אחרות ושונות. והובילו לעליית מודלים ישנים ומוכרים: המינימליזם, ״טוב טעם״, רזון, בלונד.
לראיה, ההד והעניין שסביב קרוליין בסט קנדי. שאת הסדרה עליה פותחת סצנה במכון הציפורניים בה היא כמעט עושה לק אדום ונועז וברגע הדרמטי האחרון חוזרת לורוד הניוד המוכר שלה.
אפילו בטיקטוק מתחולל שיח ער שבו משפיעניות מתארות את הלק-ג'ל כ"Low Status" או קאונטר-סיגנלינג.
אף אחד לא רוצה להודות שהאינפלציה משפיעה עליו. ולכן יש צורך לשווק מחדש את הצמצום כבחירה אינטלקטואלית ועל-זמנית, ולא כאילוץ כלכלי. אם בעשור הקודם חגגנו ביטוי עצמי, אז בעשור הזה אנחנו חוגגים צמצום. שום דבר שיכול להתריס או להיות ״יותר מדי״. שום דבר שיתפוס יותר מדי מקום (קחו את ממדי הגוף שלנו כראיה), כמה שפחות אינדיבידואליזם ובחירות ו״נכונות״. מינימליסטיות ומדויקות שמעידות עלינו כעל צרכנים נבונים בעלי טעם בעידן שהפסיק לחגוג שונות ואינדיבידואליזם וחוזר לחגוג קונפורמיזם.
