דרך הקיבה. החיבור הזה כבר אינו תיאורטי, אלא נראה ישירות על המסלול. השף אייל שני צעד לאחרונה בתצוגת הגמר של בצלאל בדגמים של הבוגרים איתם דב להמן וגיא ירזין; אסף גרניט עשה את המעבר מהמטבח למסלול שנה לפניו באותה תצוגה בדיוק, ואף החל ללמוד קורסים בארכיון שנקר.
במידה רבה, מסעדנות הפכה בשנים האחרונות למה שהאופנה הישראלית תמיד שאיפה להיות
הצלחה מקומית שתורגמה לבשורה בינלאומית. שף-סלבס כמו אייל שני, אסף גרניט ורותי ברודו נהנים מהילת גאונות והפכו למובילי דעת קהל מרכזיים, בדומה למעמדם של מעצבי-על כגון קארל לגרפלד או ג'ון גליאנו בימי השיא שלהם.
על המסך, קל להבין את הפיכתם לאייקונים. השפים מציגים עבודה קשה, רהיטות, רגש והשכלה רחבה, ובכך הם מממשים את הדימוי שחלקים נרחבים בציבור שואפים אליו: קוסמופוליטיים, מצליחים ורחבי אופקים. במקביל, בניגוד לתחושת הניכור שאופנה עלולה לעורר, האוכל פונה לחוש הבסיסי והדמוקרטי ביותר – חוש הטעם. נגישות זו חוסכת מהם את הביקורת הקטלנית ביותר בתרבות המקומית ומגנה עליהם מתדמית של התנשאות.
הן האופנה והן הקולינריה החלו את דרכן בישראל ביחס של רתיעה, כששתיהן נתפסו כראוותניות וכנהנתניות באופן שסתר את ערכי הצנע של ימי המדינה הראשונים.
אולם, הקולינריה הצליחה לחלץ את עצמה מתווית זו דרך חיבור לחקלאות מקומית, נרטיב של ביתיות ועירוב תרבויות – אלמנטים שהפכו את המטבח הישראלי למותג בינלאומי מוביל.
האופנה, לעומת זאת, מתמודדת עם חסמים מובנים. הבנה באופנה דורשת הכרות עם מסורות לבוש, שפות עיצוביות וזמן פנאי לטיפוח אסתטיקה: משאבים שקשה לפתח בחברה הנמצאת במתח הישרדותי מתמיד. בנוסף, האופנה מייצרת מעצם טבעה אבחנה מעמדית וסמלי סטטוס שהתרבות הישראלית מתנגדת להם מבנית. לכך מתווספת העובדה שאופנה נשענת על גיאוגרפיה ספציפית (פריז, ניו יורק, לונדון) ואימוצה בארץ הוא לרוב ריאקטיבי. ללא תעשיית טקסטיל מקומית שנעלמה למזרח, האופנה הישראלית נותרה מנותקת מהקשר חומרי או חקלאי לסביבה.
האם האופנה הישראלית תצליח לשחזר את הפריצה של הקולינריה? קשה להאמין. עם זאת, הכישרון הישראלי קיים והחיבור הנוכחי בין המסלול למטבח מראה כי התעשייה מבינה את הנוסחה: כדי להגיע למיינסטרים, צריך לדבר בשפה שאפשר לעכל.
