דולי פרטון שהלכה לעולמה ב-25 באוגוסט 2026 הפכה מאגדת מוזיקת קאנטרי לסמל בינלאומי של אהבה וחום. בעיקר משום שלאורך קריירה שנמשכה כ-60 שנה היא הייתה אחדות של ניגודים: נערה דרומית ממשפחה ענייה ודתית, שגדלה לחבק את האוכלוסיה הלהטב"ית ברחבי העולם. ואישה צבעונית חובבת בגדים צמודים ובלונד נפוח שכתבה לחנים עמוקים ונוגעים ללב.
מילדות בבקתה לאייקון אופנה
פרטון נולדה ב-19 לינואר 1946 למשפחת חוואים ענייה בת 12 ילדים בעיירה למרגלות הרי הסמוקי במדינת טנסי בארה"ב. הוריה לא ידעו קרואו וכתוב אך היו מוסיקליים מאוד ועודדו את כל ילדיהם להופיע בכנסיה וללמוד נגינה. ב-1959 בגיל 13 בלבד, היא הגשימה חלום כאשר הופיעה בהיכל ה-Grand Ole Opry הבמה הגדולה ביותר למוזיקת הקאנטרי בארה"ב עד היום. וב-1966 עברה לנאשוויל, בירת הקאנטרי וזכתה לחוזה הקלטות.
במהלך השנים, היא לא ברחה מהסטיגמה שליוותה את מוזיקת קאנטרי בארה"ב כ"מוסיקה של חוואים בורים" .במקום להתנער מהתדמית היא אימצה אותה באהבה. היא שילבה את תלבושת הקאנטרי המסורתית שכללו ג'ינס, מגפיים וכובעי קאובווי עם ה"גלאם" של הדיסקו משנות השבעים על שלל הלייקרה והנצנצים שלו. היא יצרה לוקים שהיו צמודים, מבריקים וצבעוניים בכוונה ושאבו השראה מסגנון ה"אמריקאנה". בראיונות היא סיפרה שבילדותה, האישה היפה ביותר שאי פעם ראתה הייתה אישה עם שיער מחומצן ובגדים צמודים שכל העיירה כינתה "טראש", ואילו היא חלמה להיראות כמוה.
ב-1977 בראיון עם העיתונאית המיתולוגית ברברה וולטרס, כינתה אותה וולטרס בלי טיפת בושה "הילבילי" (כינוי גנאי אמריקאי לאוכלוסיית הכפריים העניים מאזורי ההרים), ואילו דולי בתורה ענתה בחיוך מתוק שהיא בוחרת להשתעשע עם הלוק המצועצע שלה כי היא יודעת שהאישיות שלה והכישרון שלה הם אותנטיים ומדברים בעד עצמם.
מאותו רגע היא לימדה קהלים ברחבי העולם לא להתבייש במקום ממנו הגיעו או בסגנון האישי שלהם. ובשילוב עם התלבושות המוגזמות שלה והאיפור הנוצץ, זה לא מפתיע שהיא הפכה גם לאייקון להטב"י לדורות. בתוכנית טלוויזיה משנות השבעים היא אף הכריזה לקהל "אם הייתי גבר, בטוח הייתי דראג קווין".
בלונד, מחשופים ופמיניזם
לאורך כל הקריירה פרטון הדהימה קהלים שהתעקשו להתמקד במיני המנצנץ והמחשופים הנדיבים שלה כדי למזער את כישוריה, אך היא השתיקה את המבקרים ביום אחד באוקטובר 1973, כאשר הצליחה באותו יום לכתוב שניים מלהיטיה הגדולים ביותר "ג'ולין" ו I Will Always Love You". להיט שחודש ב 1992 ע"י הזמרת המנוחה וויטני יוסטון לסרט The Bodyguard.
אבל אחד הלהיטים המוכרים ביותר היה השיר "9 to 5" שיצא ב 1980. הלהיט היה שיר הנושא לסרט בעל אותו השם בכיכובה של דולי שסיפר את סיפורן של שלוש נשים מרדניות בשוק העבודה. וכך, הזמרת עם הבלונד המחומצן והמחשופים הגדולים שרה את ההימנון של הדור הראשון של נשים קרייריסטיות בארה"ב. והוכיחה אחת ולתמיד שלפנימיזם אין מדים או מידת חזייה.
מודל לחיקוי ופילנתרופיה
מנגינות הקאנטרי הנוגות שלה בשילוב סגנון ה"אמריקאנה" הבובתי והבוהק הפכו גם למודל לחיקוי עבור כוכבות פופ וקאנטרי עכשוויות כמו סברינה קרפנטר וביונסה. קרפנטר ביצעה דואט עם פרטון לקליפ לשירה "Please, Please, Please". וביונסה חידשה את הלהיט "ג'ולין" ואירחה אותה לאורך כל אלבום הקאנטרי שלה Cowboy Carter.
אבל תרומתה הגדולה לא הייתה רק במוסיקה, באופנה או אפילו בסרטי הקולנוע שבהם השתתפה אלא בפילנתרופיה שלה. הזיכרון של הוריה האנאלפביתים ליווה אותה כל חייה וב-1995 היא הקימה את ספריית ה-Imagination Library בעיר ילדותה בטנסי. הספריה היא חינמית ופתוחה לכל הילדים באזור, ובמשך עשרות שנים פרטון עצמה הייתה מגיעה לשם מדי חודש כדי להקריא סיפורים לילדים. במשך הזמן הפרויקט פרח והיום הוא פרויקט בינלאומי עם ספריות ילדים בקנדה, בריטניה ואוסטרליה.
דולי פרטון הלכה לעולמה ב 25 באוגוסט 2026 בגיל 80. ובעולם משוסע פוליטית וחברתית, היא תיזכר כאייקון של אופנה בלתי מתנצלת, של שירי קאנטרי מלטפים וסרטים נוסטלגיים. וכמובן של עבודה פילנתרופיה מבורכת, שחיממה את לב כולנו ללא הבדלי דת, גזע, מגדר או שייכות פוליטית.
