השמחה הענקית על ה״הודעה״ שספורה מגיעה לישראל הסתיימה עם כותרות שמשאירות טעם מר. בדיוק אותו הדבר קורה בימים האחרונים בארה״ב אליה נכנה הענקית אוליב יאנג. כניסה שהתבררה גם היא כרחוקה מאוד מהציפייה של הצרכניות.
בימים האחרונים הייתה אופוריה אדירה בארץ עם ההודעה על הכניסה של רשת הביוטי ספורה לישראל
מי מאיתנו לא קיבלה הודעה מהחברות ששלחו את הידיעה על פתיחת סניפי ספורה בארץ. אבל איפה שהוא בדרך כנראה שקומיניקט על פופ אפ זמני הפך לתעלול יח״צ שיצא מכלל שליטה. עבור מי שעובד או מכיר את תעשיות הפרסום ויחסי הציבור הישראליות אירוע כזה לא אמור להיות ״בלתי ניתן לתפיסה״. היכולת שלנו פה בארץ לנפח מידע לא מדויק ולהפוך רכישה נקודתית של מוצרי ספורה עבור רשת מכובדת להשקת ענק שחיכו לה שנים… זה בסיסי. אבל עולה השאלה האם לא ראו מפרסמי המידע הרלוונטי את הנזק שעתיד לקרות?
מה היה לנו בפועל? רשת הבישום GLAM42, שהוקמה על ידי איש העסקים מאור קדוש עשתה עסקה להביא כמות מוגבלת של מוצרי המותג הפרטי של ספורה לארץ. המוצרים עתידים להימכר בסניפי הרשת ואירועי פופ אפ נקודתיים. מי שמכיר את מוצרי ספורה קולקשן יודע שזו כבר סיבה למסיבה כי הם באמת מעולים. אלא שהסיפור התנפח, התפוצץ והפך מהצלחה מסחרית לרשת הצעירה לסקנדל שלם. כזה שהגיע עד משרדי LVMH בפריז.
כידוע רשת ספורה גדולה וטובה ככל שתהיה מעולם לא אהבה את הישראלים. ולמרות אינספור נסיונות סירבה פעם אחר פעם להתרחב לישראל.
הסיבות לסירוב מגוונות. ספורה שומרת מרחק סביר כי חלק מהמותגים הכי נמכרים שלה, אנטישמיים בצורה בוטה. היפותטית רק אם הודה קטאן לבדה, תגלה שספורה נכנסת לישראל היא תפסיק למכור את מוצריה ברשת וזו תהיה עבור הרשת מכה אנושה. וזה עוד מבלי לדבר על הקשיים הרגולטוריים עם ייבוא ותמכור של חלק מהמוצרים והמותגים. כך בשניה שברשתות החברתיות בישראל צהלו על ״הכניסה״ המידע הגיע לבכירי החברה בקונגלומרט המחזיק אותה LVMH. אלו שניסו להציל את עורם מהאירוע שמעולם לא חתמו עליו. ומיהרו לפרסם הודעה שאין שום אמת בדברים.
בזמן שהצרכניות הישראליות נותרו מאוכזבות אחרי שהתבררה האמת, בארה״ב ראינו את האירוע ההפוך בדיוק עם הכניסה של אוליב יאנג.
רשת הטיפוח אוליב יאנג מגלגלת בקוריאה בלבד מחזור מכירות של 4.2 מיליארד דולר בשנה. והיא מפעילה על פי הדיווחים רק במדינת הבית שלה למעלה מאלף ושלוש מאות חנויות. במשך שנים ארוכות היא נמנעה מפנייה לשוק האמריקאי. הסיבה הכי פשוטה? הדרישות הרגולטוריות בארה״ב מונעות ייבוא ומכירה של מרבית המותגים והמוצרים הקוריאנים. באמריקה בניגוד לישראל יש חוקים נוקשים יותר בנוגע לפורמולות ומרכיבים מסוימים. אבל אחרי שנים של דחייה הקוריאנים החליטו לעשות את הצעד ולהתרחב לארה״ב עם ההתאמות הנדרשות. ופה מגיעה גם התפנית.
באמצע החודש שעבר פתחה אוליב יאנג את הסניף הראשון שלה בפסדינה קליפורניה. ההשקה לוותה גם בפתיחת אתר סחר אמריקאי שאמור היה ״לשנות לצרכנית את החיים״. אבל בפועל גילו הצרכניות כי בין ״ארבע מאות מותגים וחמשת אלפים מוצרים״ מעטים מאוד הם המותגים הקוריאנים להן חיכו. החנות עצמה רחוקה מהנראות של החנות הקוריאנית כוללת הרבה יותר מותגים אמריקאים ואירופאיים. והמוצרים שכבר הגיעו לארה״ב? עולים יותר ונמכרים בפורמולות חדשות בלי המרכיבים האסורים שבעצם הופכים אותם למוצלחים שהם. אתר הסחר המקומי הייתה אמור להיות כדאי ולאפשר קניות ״ללא מכס״. אך בפועל על פי הדיווחים פער המחירים כל כך גדול שאף אחת לא מעוניינת לשלם יותר על מוצר… בפורמולה הלא נכונה.
ההשקה הגדולה הסתיימה במפח נפש ענק כאשר בטיקטוק רבות קוראות להמשיך להזמין את המוצרים המקוריים מאתרים אחרים.
על פי הנתונים 50% ממכירות האיקומרס הגלובליות של אוליב יאנג הגיעו מהצרכניות האמריקאיות. ועולה השאלה כמה מהן כבר לא יקנו ברשת לאור ההשקה המקרטעת? שני המקרים מלמדים כי לא משנה בהכרח מה המניע אבל ״כניסה״ של מותגים כל כך פופולריים בסקייל בינלאומי היא חרב פיפיות. כמו שאומרים לא כל הנוצץ הוא זהב ואם למדנו משהו מהכניסה של סקימס, לפעמים פשוט לא חייב.
