כבר תקופה שאני מתבשלת בתחושה הזו, אבל חודש האופנה הנוכחי שבר אותי. כאשר הרובוטים באירוע הראווה המפורך של ווג הם באמת הקש ששבר את גב הגמל. רגע שגרם לי לעצור ולשאול, בשביל מה אני בכלל עובדת? והם תעשיית האופנה באמת מתה?
למרות שגדלתי לתוך תעשיית האופנה הישראלית וצרכתי מגיל צעיר את עבודותיהם של בתי האופנה הגדולים – תמיד ראיתי באופנה מעל לכל אנשים.
הרבה פעמים צחקו עליי בעבר שאמרתי שמה שמושך אותי אל אופנה הוא החלום. לא הפאר, לא היוקרה אלא החלום של אותו אדם שיצר פריט מסוים. תמיד חשבתי שזה דבר יוצא דופן להיות בעל היכולת לדמיין פריט או יצירה ולהפוך אותה למציאות. היום הרבה יותר פשוט לאנשים להבין מה אני רוצה כשאני מסבירה שמעל לכל הכי חשוב בתעשייה הזו הוא הקראפט. מילה שמצליחה לחבר אנשים הרבה יותר לקונספט הרחב שאני מדברת עליו שכן היא מחברת בין הרעיון ליצירה ולחומר.
את חודש האופנה הנוכחי התחלנו בשבוע האופנה סיאול וזכינו לראות מקרוב חלום של תעשיית אחרת. המפגש עם המעצבים, המותגים ואפילו אנשי המכירות שלהם הזכיר לי שהרבה פעמים כשיושבים על הספה ורואים רק רגעים בודדים מפספסים את המהות. לרגע אחד השנאה העמוקה שצברתי לאופן האיום שבו התעשייה פועלת… נעלמה. זאת למרות שגם שם… ראינו רובוטים. ״זה אירוע נקודתי של מותג שצריך תשומת לב בינלאומית״ אמרתי לכל חבריי למסע. וגם האמנתי בזה. אבל אז הגיעו הרובוטים באירוע של ווג וורלד ושוב מפלס העצבים שלי עלה.
אחרי שיחה חשובה היום בבוקר הבנתי למה הם כל כך הרגיזו אותי. התעשייה שעבורה רבים מאיתנו היו מוכנים להקריב את כל מה שיש להם כדי לקחת בה חלק – מכרה את נשמתה.
באופן כמעט גורף כל מי שרוצה לעבוד באופנה בכל צורה שהיא יודע שזו תעשייה שדורשת ממך לוותר על הכל. כשהשטן לובשת פראדה יצא ב-2006 הוא הוכיח לעולם עד כמה התעשייה הזו דורסנית. התסריט הבהיר בלי צל של ספק, שאם מישהו רוצה להיות בתעשיית האופנה הוא חייב להיות מודע שהדרך תדרוש ממנו לתעדף את המקצוע מעל לכל. מי שתמיד רצה להיות חלק מהתעשייה האמין שמדובר באמנות וכדי ליצור צריך להתמסר לחלוטין. אמונה או תודעה שלאט לאט כאשר אתה באמת נכנס לעולם האופנה אתה מבין שהיא מציאות. במבט לאחור ברור לי כי בין חברי ולאורך השנים נחשפתי לאנשים שכדי להצליח באופנה עשו וויתרו על כל דבר אחר.
יש שיגידו שהתודעה הזו היא מוגזמת אבל זה בדיוק הפער אותו הבנתי בשיחה הבוקר עם המייסדת השותפה של EN CULTURE ניקה יעקובוב. האופנה שאנחנו רואים היום הפכה שטוחה, מסחרית ונטולת נשמה. תעשייה שרבים מאיתנו ש״התאבדו״ על המקצוע שואלים, בשביל מה?. ״בסוף רמת השיח נקבעת על ידי מי שמסביבך. [אנה וינטור] היא זו שקבעה את הקונצנזוס למה זה אופנה במשך עשורים. ועכשיו היא מבהירה שמה שנדרש ממך זה רק להכניס כסף בגלל זה ההתמסחרות שלה התעשייה היא קיצונית״ אמרה לי ניקה. ולמה אני יודעת שהיא צודקת? זה מחזיר אותנו לרפרנס הקודם שלי וסיקוואל המטופש שלו – השטן לובשת פראדה 2.
הרובוטים בווג וורלד שווי ערך לשטן לובשת פראדה 2. אירועים בקנה מידה בינלאומי שמוכיחים כי מי שמנווטים את הסירה איבדו ממזמן את הכיוון ושכחו שאופנה היא קודם כל ומעל לכל אנשים.
אחרי ניו יורק ולונדון שהיו אכזבה גדולה, הגיעו הרובוטים שבעיני התגובות נגדם היו מוצדקות והכרחיות. ווג וורלד מיסודו הוא אירוע שנוצר כי העיתון החזק בעולם וזה שמכתיב טעם, איבד אחיזה בקהל. למרות שהוא מעצבן יותר אנשים ממה שהוא מפרנס, וינטור מתעקשת להוציא אותו לפועל שנה אחרי שנה. בטענה שהוא זה שמחבר את הקהל הרחב אל התעשייה. בפועל סיכם את זה הכי טוב חנן בסוביק שעומד מאחורי העמוד ideservecouture, ווג כבר לא יודעת לקרוא את המפה.
הבחירה ההזויה להעלות רובוטים כדי לשמח את הספונסרים שהם הפלא ופלא ענקי טכנולוגיה. שוות ערך לבחירה ״האסטרטגית״ בדוגמנית האמריקאית המפורסמת ג'יג'י חדיד לפתוח אירוע שאמור לחגוג אופנה איטלקית. בחירה שהובילה את ווג וינטור לאיפה שהם עומדים היום לאחר שבמשך שנים תעדפו מפרסמים על עמדה מערכתית או ערכים כלשהם בין דפי המגזין. בחירות שלא משרתות אף אחד חוץ מאת מי שפודה את הצ׳קים. .
ולצערנו אלו שפודים את הצ׳קים הם גם אלו שמכתיבים לאנשים שויתרו על הכל כדי להגיע לתפקידים ראשיים – מה לעצב.
הם יושבים להם על הצוואר עם חרב ומדכאים את החופש, האמנות והיצירה. ואם זה לא מספיק הבינה המלאכותית הופכת את החלל לעמוס אימג'ים וויז׳ואלים שמעמיסים גם ככה על הקהל שבאמת כבר נמאס לו לראות הכל. וזה מבלי לדבר על החשש הגובר שהיא תחליף רבים מהם. כך כמו שענקיות הטכנולוגיה ממשיכות להזהיר שהמוצרים שלהן עלולים למחוק את האנושות. אני רוצה להצהיר פה שבאופן סופי, הקפיטליזם והרובוטים הרגו את תעשיית האופנה הבינלאומית
