הכתבה הבאה היא מסוג הנושאים שאני יותר אוהבת לחקור ולכתוב עליהם. נדמה שעם השנים ישנה יותר הכרה לפועלן של נשים בתעשייה. והפעם נתמקד בנשים שהשפיעו באופן רחב, מאופנה ואדריכלות ועד מגזינים, גלריות ועיצוב הנשים שלא רק פעלו במילאנו. אלא הפכו אותה לאחת מבירות הקריאייטיב החשובות בעולם.
במילאנו נדמה לפעמים שהאסתטיקה פשוט נמצאת באוויר.
היא בחצרות הפנימיות שמסתתרות מאחורי חזיתות אבן כבדות, בויטרינות של ויה מונטנפולאונה. בדירות שתוכננו בקפידה, בגלריות, בבתי הקפה, במגזינים ובאופן שבו העיר כולה מתייחסת לעיצוב כמעט כאל דרך חיים. אבל מאחורי הדימוי המלוטש של בירת האופנה והעיצוב האיטלקית מסתתר סיפור אחר, ובעיקר נשי. במשך עשרות שנים פעלו בה מעצבות, אדריכליות, עורכות, גלריסטיות ויזמיות שלא הסתפקו ביצירת אובייקטים יפים. אלא בנו מוסדות, טיפחו יוצרים, יצרו שיח ושינו את הדרך שבה העולם רואה את העיר.
אולי זה גם מה שמבדיל את מילאנו מבירות קריאייטיב אחרות. כאן אופנה מעולם לא התקיימה באמת בנפרד מאדריכלות, עיצוב לא היה מנותק מאמנות, ומגזינים לא רק תיעדו תרבות אלא יצרו אותה. הגבולות בין הדיסציפלינות נותרו גמישים מספיק כדי שאנשים, רעיונות ואסתטיקות יעברו ביניהם. בתוך המערכת הזו פעלו כמה מהנשים החשובות בתרבות האיטלקית המודרנית. הן לא תמיד עבדו יחד, ולעיתים אפילו לא באותו דור, אבל במבט לאחור אפשר לראות כיצד כל אחת מהן הוסיפה עוד שכבה ל-DNA היצירתי של מילאנו.
מיוצ’ה פראדה – האישה שהפכה את מילאנו לאינטלקטואלית
קשה להתחיל במקום אחר. Miuccia Prada ירשה ב-1978 את העסק המשפחתי שהקים סבה מריו פראדה ב-1913. אבל במקום להסתפק בשימור מורשת של מוצרי עור יוקרתיים, היא הפכה אותו לאחד מבתי האופנה המשפיעים בעולם. הרקע שלה המשלב לימודי מדע המדינה, מעורבות פוליטית ולימודי פנטומימה, מסביר מדוע פראדה מעולם לא התייחסה לבגד… כאל בגד בלבד. אצלה אופנה יכולה להיות מכוערת ומושכת בעת ובעונה אחת. אינטלקטואלית ומסחרית, בורגנית ומרדנית. היא הפכה את מה שנחשב ״טעם רע״ לכלי שבאמצעותו אפשר לשאול מהו טעם מלכתחילה.
אבל התרומה של פראדה למילאנו חורגת הרבה מעבר למסלול. יחד עם פטריציו ברטלי היא הקימה את Fondazione Prada, שהפכה עם השנים לאחד ממוסדות התרבות המזוהים ביותר עם העיר. אמנות עכשווית, קולנוע, פילוסופיה, אדריכלות ומחקר מתקיימים שם לצד האופנה. אולי הביטוי הפיזי המדויק ביותר לתפיסה של פראדה עצמה: קריאייטיב אינו דיסציפלינה, אלא דרך לחשוב.
קרלה סוצאני – האישה שהפכה את מילאנו לבמה
אם פראדה טשטשה את הגבול בין אופנה לאינטלקט, Carla Sozzani טשטשה כמעט את כל הגבולות האחרים. אחרי קריירה ארוכה בעריכת אופנה, היא פתחה ב-1990 את Galleria Carla Sozzani ברחוב קורסו קומו, ושנה לאחר מכן נולד סביבה 10 Corso Como. החנות הייתה הרבה יותר מחנות: אופנה, צילום, ספרים, עיצוב, אמנות, אוכל ואירוח התקיימו תחת אותה קורת גג.
היום הקונספט הזה נראה כמעט מובן מאליו, כל מותג רוצה להיות עולם ומלואו וכל חנות שואפת להפוך ל-experience. אבל בתחילת שנות ה-90 הביצוע היה פורץ דרך. סוצאני הבינה מוקדם שקמעונאות יכולה להיות אוצרות; שלא צריך להפריד בין השמלה שאת לובשת, הספר שאת קוראת, הכיסא שאת רוצה בבית והתערוכה שאת הולכת לראות. במידה רבה היא הקדימה בעשרות שנים את ה-concept store המודרני. ובדרך יצרה את אחת החוויות המזוהות ביותר עם מילאנו.
פרנקה סוצאני – האישה שעיצבה את הדמיון
אחותה הצעירה, Franca Sozzani, בנתה במה מסוג אחר. במשך 28 שנות כהונתה כעורכת הראשית של Vogue Italia, מ-1988 ועד מותה ב-2016. היא הפכה מגזין אופנה איטלקי לפלטפורמה בינלאומית שעסקה הרבה מעבר לטרנדים. תחתיה, צילום אופנה הפך לכלי שיכול פוליטי ואג׳נדי. לעסוק בגזע, ניתוחים פלסטיים, אסונות סביבתיים, מלחמה, צרכנות ודימוי גוף.
הגיליונות שלה לא תמיד היו נוחים ולא תמיד התקבלו ללא ביקורת וזו בדיוק הייתה הנקודה. סוצאני הבינה שמגזין אופנה אינו חייב רק לשקף את העולם היפה שמסביבו, הוא יכול גם להתעמת איתו. שיתופי הפעולה הארוכים שלה עם צלמים כמו סטיבן מייזל יצרו כמה מהדימויים הזכורים ביותר בתולדות האופנה. והעניקו למילאנו כוח מסוג אחר – לא רק לייצר ולמכור אופנה, אלא גם לקבוע כיצד העולם תופס אותה.
גאאה אאולנטי וננדה ויגו – הנשים שבנו את המרחב
עוד לפני שמילאנו הפכה לבירת אופנה גלובלית, נשים כמו Gae Aulenti ו-Nanda Vigo כבר נאבקו על מקומן בזירת האדריכלות והעיצוב האיטלקית, בתקופה שבה הייתה גברית כמעט לחלוטין.
אאולנטי עבדה בין אדריכלות, ריהוט, תאורה, תערוכות ותיאטרון והפכה לאחת האדריכליות האיטלקיות החשובות במאה ה-20. בעולם היא זכורה במיוחד בזכות הסבת תחנת הרכבת הפריזאית למוזיאון ד’אורסה, אבל שורשיה המקצועיים נטועים עמוק במילאנו ובתרבות העיצוב שלה. כיום Piazza Gae Aulenti נושאת את שמה בלב הרובע המודרני של העיר. מחווה פואטית לאישה שבילתה את חייה בחשיבה על הדרך שבה בני אדם נעים בתוך חלל.
ויגו לקחה את החיפוש הזה למקום עתידני יותר. משחקי אור בשילוב זכוכית, מראות וחומרים תעשייתיים הפכו אצלה לכלים לטשטוש הגבול בין אדריכלות לאמנות. היא עבדה בתוך האוונגרד האיטלקי של שנות ה-60 וה-70, בסביבה של אמנים ומעצבים כמו לוצ’יו פונטנה וג’ו פונטי, ויצרה חללים שנראו כאילו הגיעו מעתיד שטרם התרחש. השתיים מייצגות צד חיוני בסיפור המילאנזי: לפני שאפשר היה למלא את העיר באופנה ובאמנות, מישהי הייתה צריכה לדמיין את החללים שבהם הן יחיו.
רוסאנה אורלנדי ופטריציה מורוסו – הנשים שידעו לזהות כישרון
לא כל מי שמשנה את עולם העיצוב חייבת לעצב בעצמה. לפעמים הכוח הגדול ביותר נמצא דווקא ביכולת לזהות את הדבר הבא לפני כולם. Rossana Orlandi הגיעה מעולם הטקסטיל וב-2002 פתחה במפעל עניבות לשעבר במילאנו את Spazio Rossana Orlandi. המקום הפך בהדרגה לאחד ממוקדי העלייה לרגל של שבוע העיצוב המילאנזי. ולבמה עבור מעצבים צעירים, ניסיוניים ולא מוכרים.
במקביל, Patrizia Moroso לקחה עסק משפחתי לריהוט והפכה את Moroso למעבדת עיצוב בינלאומית. במקום להיצמד לשפה מסחרית בטוחה, היא פתחה את הדלת ליוצרים מרקעים, תרבויות ודיסציפלינות שונות והימרה שוב ושוב על ניסוי. המכנה המשותף בין השתיים הוא אולי אחד הכוחות הפחות מדוברים בתעשיות יצירתיות: אוצרות. הן לא רק שאלו ״מה יפה?״, אלא ״למי כדאי לתת במה עכשיו?״ ובכך עזרו לקבוע כיצד ייראה העיצוב של מחר.
רוסיטה מיסוני ואנה פיאג’י – הנשים שהפכו טעם לאישיות
אצל Rosita Missoni צבע מעולם לא היה קישוט. יחד עם בעלה אוטביו היא הקימה ב-1953 את בית האופנה Missoni ובנתה שפה של סריגים, זיגזגים, פסים וצבע שהפכה לאחת החתימות המזוהות ביותר עם העיצוב האיטלקי. אלא שהעולם של מיסוני גלש מהר מאוד מעבר לבגדים: לבית, לטקסטיל ולאורח חיים שלם. האסתטיקה לא הייתה מוצר שמחליפים בסוף עונה, אלא משהו שחיים בתוכו.
Anna Piaggi עשתה ההפך והפכה את עצמה לאובייקט התרבותי. עורכת, עיתונאית, אספנית ואחת הדמויות האקסצנטריות בתולדות האופנה, פיאג’י השתמשה בלבוש כמו שאחרים משתמשים במילים. הכובעים, שכבות הצבע, האיפור והערבוב בין תקופות היסטוריות הפכו אותה לדמות שאי אפשר היה להפריד מהעולם שעליו כתבה. בעידן שקדם לסטריט סטייל, לאינסטגרם ולפרסונל ברנד, היא כבר הבינה שאישיות יכולה להפוך למותג בפני עצמה.
וכאן אולי נמצא הסוד של מילאנו. העיר לא הפכה לבירת קריאייטיב בזכות אדם אחד, וגם לא בזכות אופנה בלבד. היא נבנתה כשמעצבת אופנה התעניינה באמנות, עורכת מגזין התייחסה לצילום כאל ביקורת חברתית, גלריסטית הפכה חנות למוסד תרבות ואדריכלית חשבה על רהיט באותה רצינות שבה חשבה על בניין. הנשים האלה פעלו בתקופות שונות ובתחומים שונים, אבל יחד הן יצרו מערכת שבה אופנה, אדריכלות, אמנות, עיצוב ומדיה מדברים באותה שפה.
אולי בגלל זה האסתטיקה במילאנו מרגישה כל כך טבעית. היא הצטברה במשך עשרות שנים, דרך נשים שיצרו בגדים ומבנים, ערכו מגזינים, פתחו גלריות, גילו כישרונות ובעיקר הרחיבו שוב ושוב את ההגדרה של מה עיצוב יכול להיות ועיצוב הדרך שבה אנחנו רואים את העיר הזו עד היום.
