אתמול במסגרת שבוע הקוטור בפריז הציג בית האופנה סלין את קולקציית הקיץ החדשה שלו. וזאת בפעם הראשונה מאז 2018, ותחת קריאייטיב דירקטור חדש. כולם רצו להיות שם. ג'ונתן אנדרסון, רף סימונס, לוסי ולוק מאיירס הם רק חלק מרשימה ארוכה של אנשי תעשייה שהגיעו לחזות ברגע. ויצאו כמו הקהל מלאי הערצה.
בית האופנה סלין, ככל שהיה שקט בשנים האחרונות, הוא אחד המשמעותיים בעיצוב האופנה של 20 השנים האחרונות.
התקופה של פיבי פילו בו שינתה את פני תעשיית העיצוב. בעוד התקופה של הדי סלימאן בו השחיזה את המשמעות של מסחריות בתעשיית היוקרה. על מייקל ריידר הוטלה משימה קשה, לפתוח את הפרק הבא של הבית וזאת בתקופה הכי קשה שחווה התעשייה. תקופה בה הצרכנים מותשים, המכירות לא זזות והעיצוב עצמו הפך מעיק. ריידר הוא אמנם רק אחד ממספר רב של מעצבים אשר יציגו בעונות הקרובות תצוגות בכורה. אבל הוא מהמעטים שקיבלו את ההזדמנות לתת את הטון בבית אופנה חשוב וגדול.
"לא רציתי שתהיה לקולקציה תחושה של מחיקה" אמר אחרי התצוגה לכתבים. "היה בסיס טוב ומשמעותי שאפשר היה לבנות עליו. וזו הייתה הבחירה הכי אתית, הכי הגיונית וחכמה." ונראה שריידר למד משהו מסיפורו של סאבטו דה סרנו. ובמקום לנסות ולעשות ריסטרט, נתן לקהל את מה שהוא רצה – אולד סלין, אבל עם אווירה של 2025.
ריידר השכיל לקחת את הרגעים והעיצובים הכי אהובים של קודמיו בתפקיד ולהפיח בהם חיים חדשים
הוא החזיר את תיק הלאגדג' (שהייתי מוכנה לרצוח בשבילו ב-2012) ונתן לו אינטרפרטציה חדשה. שקרצה לטעמי לתיקים הנמכרים היום בעולם (מרגו מי?). הוא לקח האדג'יות של סלימאן, בין אם בגזרות או בסטיילינג, ושילב אותם במראות יום יום מאפשרים יותר. כאלו שיפנו לקהל רחב יותר. ואפילו הביא איתו קצת ראלף לורן, דבר שהצליח לחבר בצורה מעניינת את העלייה של המראה הפרפי עם התחכום והניקיון של המותג בתקופת פילו.
כמי שזוכרת לעומק את העשייה של פילו, ולצערה נכחה גם בתקופה של סלימאן במותג. מייקל ריידר (שבכנות זלזלתי בבחירה בו). הצליח לעשות מה שג'ונתן אנדרסון עשה בדיור. ואולי גם מה שברונו פבלובסקי נשיא שאנל אמר מאתיים פעם ואף אחד לא ממש הקשיב. הוא שילב בין הקודים הברורים של המותג לסגנון האישי שלו במידה מדויקת. בצורה שהולידה רוח חדשה ומעניינת שבא לנו עוד ממנה. היא נוסטלגית אבל מרעננת. היא מקסימליסטית אבל אותנטית. באותה מידה היא גם שקטה ומודרנית אבל המון המון סיי.
