תצוגת הגמר של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר נערכה בקמפוס הפניקס החדש והמרשים בראשון לציון. זה שעתיד להפוך למוזיאון לאמנות ישראלית שיציג למעלה מ-1300 יצירות. על הקירות אפשר לראות יצירות של דוד ריב ואורי רייזמן, פיצוי שכמעט משכיח את הדרך שהיה צריך לעשות בתוך פארק הזכוכיות הדיסטופי של מערב העיר.
למוזמנים חיכה חלל תצוגה קטן ופוטוגני בדיוק בגודל שצריך לתצוגת אופנה שמכבדת אופנה ולא מבלבלת אותה עם מופע בידור בהאנגר11.
את האירוע פתח בנאום נשיא שנקר שיזף שדיבר על מקורות היצירה הקרובים שחיפשו השנה הסטודנטים. כמו זכרונות ילדות או משפחה, ועל הבחירה ההכרחית ביצירה כהמשך וכחיים. אכן, תצוגה אופנה כה נוצצת, פיזית, בתקופה כזו יכולה לחטוא להכחשה או אסקפיזם או לשרת איזשהו נרטיב חוסן מאולץ לשכבה הבוגרת אל תוך מציאות בה הדבר האחרון שיכול לעניין כרגע מישהו מבחוץ ביחס לישראל הוא אופנה.
בתוך מציאות כזו שבה גוברת התחושה שאין ליצירה השפעה, חוסר האונים מורגש, מה נותר למעצב אלא להפנות את כל מאמציו פנימה. מה שניכר בתמות כמו פירוק ואריזה, התמודדות עם מרחב ומגבלות, זיכרון והנצחה. וגם בא לידי ביטוי בבגדים עצמם: פלטות הצטמצמו וגם הסילואטות, באופן לא אופייני לקולקציות סטודנטים.
מלאכת האופנה, בדומה לסטודנטים, התכנסה בעצמה והדגישה את העיסוק בקראפט ובטכניקה.
כמו שמלת העור הקלועה של עדן כהן או המחויטים של עידו קרני. לעתים הפרטים נחשפים בשכבות הביניים, לעתים בין הרי הטול והשיפון ולעתים שנחשים תוך כדי תנועה. הקולקציות מצליחות לייצר בגדים בוגרים ולבישים נטולי גימיק. בכמה מהמקרים, השליטה הזו בקראפט היא מה שהציל את הקולקציה מליפול לקלישאות הסטודנטיאליות המוכרות כמו זהויות, צה״ל, וגבריות, אך לא בכולם.
כך הבוגרת גילי יעקובי, הפגינה מיומנות בבדים וגזרות שונים שתמכו אחד בשני, בייחוד שמלה ששילבה סאטן עם סריג עדין ומעיל שיפון או אורגנזה אדום. כמוה הקולקציה של אופק זיו, היתה חכמה ודיברה שיחת מטא על ״הזיכרון״ של הבגד אשר הופכת את שלבי הכנתו לחלק מהעיצוב.
הקולקציה של הילה ורדי הייתה דוגמה לאיך קראפט מציל קולקציה מליפול לקלישאת הפטישיזציה הצה״לית בזמן שתמר בלומנפלד וה״ברוקן דולס״ שלה הייתה כנראה הכי תיאטרלית, מקסימלימליסטית וזכירה. וזאת בגלל הורוד החם, הנפחים, הפלסטיקיות וכמובן המסכות. בנוסף, הגר לאוטמן הציגה עבודת חומרים חכמה ומגוונת עם עורות, פרוו, סריגים ומה שביניהם. קולקציה שהוקדשה לחברתה רותם ניימן שנרצחה בפסטיבל הנובה.
בניגוד לשנים הקודמות קולקציות הנשים הנשים הראו דומיננטיות ומשחקיות גדולה מזו של קולקציות הגברים.
רומנטיקה ופואטיקה שמחפשת ביטוי של רוך ופגיעות בטול ושיפון, לעומת מבניות של מחוכים ועורות. לא בשונה מאוד ממה שקורה במסלולים בעולם בשנים האחרונות. אצל הגברים, מרבית הקולקציות שחזרו פעם נוספת על הניסיונות להרחיב את המונח גבריות בשילוב אותם אלמנטים רכים או טייקים על המחוייטים, והן בלטו פחות מקולקציות הנשים.
בסופו של דבר, זהו אוסף של בוגרים מוכשרים ורגישים שנמנעו במודע מהצהרות גדולות ובחרו להישאר קרוב. מתוך העולם האינטימי והפנימי שלהם, הם חילצו קולקציות פואטיות, מורכבות ועשויות למשעי.
