מעטים המעברים בתעשיית האופנה שמעוררים ציפייה כמו זו שנבנתה סביב פייר פאולו פיצ’ולי ובלנסיאגה. לא רק משום שהוא נכנס לנעליו של דמנה, אחד המעצבים המשפיעים והמקוטבים של העשור האחרון, אלא משום שנדמה היה שהוא מייצג את ההפך הגמור ממנו. אם דמנה הפך את בלנסיאגה לבית אופנה שמכתיב את השיחה התרבותית, פיצ’ולי מחזיר את המוקד ליצירה, לטכניקה ולרגש.
.קשה לי לחשוב על מעצב שמזוהה עם שפה עיצובית ברורה יותר מפייר פאולו, אשר ביסס לעצמו מעמד של Master of Color.
הוורוד המונוכרומטי (לא מהרגעים האהובים עליי אבל מהזכורים ביותר בקריירה שלו), משחקי הנפח והצללית והבנה ארכיטקטונית אינטיליגנטית של הגוף הנשי, הפכו אותו לאחד ממעצבי הקוטור הבודדים שהצליחו לתרגם רגש לחומר.
אולי משום כך, עם ההכרזה על מינויו לבלנסיאגה, הביקורות החלו עוד לפני שהתצוגה הראשונה יצאה לדרך. האם המעצב המזוהה כל כך עם רומנטיקה, צבע ואנושיות יוכל להיכנס לבית אופנה שבמשך כמעט עשור הגדיר מחדש את גבולות הפרובוקציה תחת דמנה? האם הוא יהפוך את בלנסיאגה ל״ולנטינו בתחפושת״, כפי שטענו חלק מהקולות ברשת, או שיצליח לנסח שפה חדשה שתכבד גם את כריסטובל בלנסיאגה וגם את עצמו?
התשובה, לפחות לפי מרבית מבקרי האופנה, הייתה חד-משמעית כן.
במקום להילחם במורשת, פיצ’ולי כיבד את הסילואטיות של קודמו בתפקיד ויחד עם זאת חזר רחוק יותר – אל כריסטובל בלנסיאגה עצמו. אל הארכיטקטורה המדויקת של הבגד, אל נפחים שמרחפים סביב הגוף ואל אותה שליטה נדירה בפרופורציות שהפכה את מייסד הבית לאחד מגדולי המעצבים במאה ה־20.
״הייתי אובססיבי לרעיון הקלילות של כריסטובל – אותה תנועה שהופכת את הקוטור למודרני.״ מספר פייר פאולו. ״כריסטובל הוא זה שהמציא את האופנה כפי שאנו תופסים אותה כיום. הוא לא נצמד לצללית אחת בלבד, אלא המציא חידש ויצר יותר מצללית אחת בכל עונה. לכן הרגשתי שאיני יכול לשחזר צללית קיימת שלו; היה עלי להמציא צללית חדשה.״
השאלה שפיצ’ולי הציב לעצמו הייתה: ״איך עושים קוטור רלוונטי להיום?״ והתשובה שלו הייתה שילוב של עבודת יד קיצונית עם חדשנות טכנולוגית, כמו שימוש בסריקות גוף ובחומרים חדשים, מבלי שהטכנולוגיה תשתלט על החוויה.
עוד בראיונות מאחורי הקלעים אמר פיצ׳ולי: ״השמלה הטורקיזית מחוברת לגוף רק בקו המותניים – כך שהיא אינה צמודה למותן עצמה אלא נבנית ממנה כלפי חוץ – אך אין בתוכה דבר; שום מחוך או מבנה פנימי. חשוב גם להסתיר את הטכניקות כדי להשיג את אפקט הקסם, למרות שהטכניקות עצמן מדהימות.
שמלת הנוצות לדוגמא, עשויה רקמות המשלבות אלמנטים מעולם התכשיטנות – אותם חלקים קטנים המרכיבים תכשיטים. היא מורכבת מ-24,000 נוצות ששוחזרו (כמובן, לא נוצות אמיתיות אלא הדפסים). יש בה שלושה סוגי הדפסים: אחד על בד 'גאזאר' (Gazar), אחד על אורגנזה, והדפס נוצות נוסף על סאטן משי; הדפסים שונים שמתמזגים יחד לכדי יצירה אחת.
אך בסופו של דבר, היא קלילה להפליא. היא נראית כמו משטח מופשט וזו בדיוק הכוונה.
עבורי, היה חשוב להסתיר את הטכניקות ואת המאמץ שהושקע ביצירה, שכן אחרת לא מתקבל אותו רגש אנושי. שמלת הגופיה הצבעונית אמנם נראית כמו גופייה פשוטה, אך למעשה היא צבועה ידנית במכחול וגזורה כולה באלכסון בחיתוך אחד בלבד.״
ובכל זאת, לא כולם השתכנעו. היו מי שטענו שהתוצאה יפה מדי, בטוחה מדי, כמעט מנומסת ביחס לבלנסיאגה שהתרגלנו להכיר. אחרים עדיין זיהו בה את ה-DNA של ולנטינו – בעיקר בבחירת הצבעים, ברכות של הצלליות ובמטען הרגשי של הבגדים. עבור חלק ממעריצי דמנה, זו הייתה נסיגה מהחתרנות שהפכה את בלנסיאגה לאחד המותגים המדוברים בעולם.
אם תשאלו אותי, קשה להישאר ציניים ואדישים לקולקציה שכזו, בה הוצגה עבודת אטלייה מהמשובחות ביותר בשבוע הקוטור. כמיטב המסורת יצא פייר פאולו פיצ׳ולי יחד עם צוות האטלייה בתום התצוגה, כדי לתת לכל הסובבים אותו את הכבוד הראוי להם על העבודה. ״רק אופנה מסוגלת לעבור טרנספורמציה כזו; עבורי, הקוטור הוא תרבות, ועליו להשפיע על כל שאר ההיבטים של החברה. הכל מתחיל בנשמה, ומשם כך אני מאמין – אפשר להפיץ את ההשפעה לכל מקום.״ אמר לדברי סיכום.
