ממש כמו אצלנו, האופנה הקוריאנית נולדה מתוך הריסות מלחמה. אלא שההבנה העמוקה שיש באופנה פוטנציאל וערך פרחה הובילה לתעשייה משגשגת. כזו שעברה תיעוש מהיר, דמוקרטיזציה ועכשיו נמצאת גם בשלבים מתקדמים של גלובליזציה.
ממש כמו תעשיית הביוטי, האופנה הקוריאנית היא לא רק תופעה צרכנית. אלא נכס אסטרטגי אך אחד מאוד צעיר
ממש כמו ישראל, גם דרום קוריאה נחשבת מדינה צעירה מאוד. הצפון והדרום התנתקו האחד מהשני רק אחרי מלחמה ארוכה שהסתיימה ב-1953 אז השתחררו מהמשטר היפני ששלט בהם ויצאו כביכול לדרך עצמאית. סיום המלחמה הביא איתו אימוץ רחב של לבוש מערבי, ״יאנגבוק״, לא מבחירה אסתטית אלא לאור מחסור קשה שנוצר במלחמה. דמויות מרכזיות ניצלו את העודפים שהשאיר אחריו הצבא האמריקאי וייסדו את הבסיס עליו מושתת תעשיית האופנה הקוריאנית כולה.
כך המכון הלאומי לעיצוב אופנה קוקג'ה שנוסד ב-1948 הועתק מחדש ב-1961 והכשיר את הדור הראשון של המעצבים המקומיים. המשטר הקוריאני הצבאי ראה בתעשיית האופנה פוטנציאל אדיר לצמיחה והקים תוכנית פיתוח חמש-שנתית. מהר מאוד אותה תוכנית הניבה פרי עם פריצתה של המעצבת נורה נו. נו הייתה המעצבת הראשונה שהוכשרה בארה"ב, קיימה את תצוגת האופנה הראשונה בקוריאה ב-1956. והייתה למותג הקוריאני הראשון שנמכר בבית כלבו אמריקאי ב-1974. כך תוכנית הפיתוח הפכה את הטקסטיל הקוריאני למנוע ייצוא. שהוביל בשנות ה-70, את קונגלומרטים המקומיים (סמסונג, LG וקולון) להיכנס אל תחום הייצור ההמוני. דבר ששינה את ההיסטוריה והפך את הלבוש המסורתי בפעם הראשונה לדבר שנשמר עבור אירועים טקסיים בלבד.
אבל התפנית האמיתית של התעשייה הגיע בשנות ה-80 אז נעשה שימוש רחב באופנה לכלי ביטוי פוליטי
בשנות ה-80, לצד צמיחה כלכלית מואצת פעילי מחאה נגד המשטר הצבאי אימצו את האופנה לצאת נגד המשטר. הם חזרו ללבוש המסורתי או יותר נכון לגרסה יומיומית ומפשטת שלו כמחאה נגד הדיכוי התרבותי המערבי. וב-1987 אחרי ״מחאות יוני״ נפל המשטר הצבאי והוקמה במדינה ממשלה דמוקרטית אשר תהיה זו שתיקח את תעשיית האופנה לממדים חדשים. כך בממשלה החדשה השוק עבר ליברליזציה, מגזינים בינלאומיים נכנסו למדינה. ומוסדות אקדמיים לעיצוב אופנה נוסדו דוגמת FIK ב-1989 ו-SADI ב-1993. ארגון מעצבי האופנה של סיאול (SFAA) נוסד גם הוא ב-1989 וייצג דור חלוץ של מעצבים שהחל להציג בפריז, ניו יורק וטוקיו. במקביל, רובע דונגדהמון התפתח לכדי אקו-סיסטם ייחודי של אופנה מהירה, שבו עיצוב, ייצור וקמעונאות מתרחשים במתחם גיאוגרפי מצומצם הפעיל 24/7.
שבוע האופנה בסיאול נוסד רשמית בשנת 2000 בתמיכה ממשלתית רחבה. במטרה למצב את הבירה כמרכז אופנה גלובלי ולספק פלטפורמה למעצבים צעירים. המוסד איגד את פעילות SFAA והפך למוקד משיכה בינלאומי. על פי אנשי התעשייה המקומיים, החדירה לשוק או ההכרה הבינלאומית הגיעה ב-2011 אז קולקציית קיץ 2011 של קרולינה הררה שילבה אלמנטים מסורתיים. והמשיכה להתחזק עם הבחירה של בתי אופנה כמו שאנל או גוצ'י להציג את הקולקציות שלהם בסיאול. והיום ההשפעה כבר ניכרת הרבה יותר כאשר כוכבי קיי-פופ וסדרות דרמה שהפכו תופעות בינלאומיות משמשים שגרירים תרבותיים לא רק של המדינה אלא גם של האופנה שלה.
השבוע אנחנו מסקרים במגזין את שבוע האופנה סיאול שיתן הצצה לנעשה בתעשייה הזו שהצליחה למרות גילה הצעיר לבסס את מעמדה בעולם. הצטרפו אלינו לעוד תוכן מיוחד בנושא.
