בחודשים האחרונים מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לנושא שחשבתי שכבר כמעט נעלם מעולם האופנה: פרווה. זה התחיל ברצון לתקן את מעיל הפרווה שקיבלתי מסבתא שלי. המשיך בשיחות על קיימות וחומרי גלם במסגרת הלימודים ב- Parsons. וחזר להופיע מזווית אחרת לגמרי, בעקבות העבודה עם המעצב פלג אסולין.
מעבר לעבודה על המותג האישי שלו, פלג עובד כיום בסטודיו לפרוות במנהטן, אחד העסקים הוותיקים שנותרו בתחום בעיר.
דרך העבודה המשותפת איתו נחשפתי לעולם שכמעט לא מדברים עליו היום: שימור פריטי פרווה. לקוחות שמביאים מעילי פרווה שעברו בירושה, פריטי וינטג' שמקבלים חיים חדשים, ובעלי מקצוע שממשיכים לעבוד עם חומר גלם שרבים בתעשייה כבר סימנו כלא רלוונטי. לאחרונה, בשיחה עם חברה שסיפרה שהיא כבר תקופה מנסה להזמין מעיל פרווה בעיצוב אישי, הבנתי שזו כבר לא סתם עוד אנקדוטה. למרות שפרווה כמעט נעלמה מהשיח המרכזי של עולם האופנה, היא ממשיכה להופיע שוב ושוב.
במהלך העשור האחרון, תעשיית האופנה סימנה את הפרווה כאחד מחומרי הגלם הבעייתיים ביותר בתעשייה. בתי אופנה כמו שאנל, פראדה, גוצ׳י וורסאצ׳ה הודיעו על הפסקת השימוש בחומר הגלם. ערים ומדינות שונות הגבילו מכירת פרווה. ובדצמבר האחרון הודיע ה-CFDA כי החל משבוע האופנה בניו יורק בספטמבר 2026 תיאסר לראשונה הצגת פרווה על המסלול. וכך פרווה סינתטית הפכה לאלטרנטיבה המקובלת.
אבל ככל שהשיח סביב קיימות התפתח ועלתה המודעות לתהליכי ייצור של בדים שונים ומה קורה לבדים כשהם מגיעים לסוף חייהם, התחילו לעלות גם שאלות חדשות סביב פרווה.
רוב הפרווה הסינתטית מיוצרת מחומרים כמו פוליאסטר ואקריליק, חומרים סינתטיים המיוצרים מנפט. בניגוד לחומרים טבעיים, הם אינם מתכלים ועלולים להישאר בסביבה במשך עשרות ואף מאות שנים. במובן מסוים, תעשיית האופנה החליפה בעיה אחת באחרת. הניסיון להתרחק מחומר שמקורו בבעלי חיים הוביל לאימוץ רחב של חומרים סינתטיים שמקורם בתעשיית הנפט. כך נוצר מצב שבו פתרון לבעיה מוסרית אחת יצר בעיה סביבתית אחרת. פרוון מקצועי
תומכי תעשיית הפרווה טוענים שדווקא חומר הגלם שנדחק מחוץ לשיח מציע כמה יתרונות סביבתיים שקשה להתעלם מהם. כך לטובת הדיון ראיינתי את אנדי לאמבאדאריוס, בעל סטודיו לפרוות (Fur Palace) שפועל בניו יורק מאז 1987.
״כשהתחלתי היו מאות עסקים בתחום,״ הוא מספר. ״הבניין כולו היה מלא בפרוונים.״ לדבריו, אחד השינויים הגדולים ביותר שראה לאורך השנים הוא הירידה במספר בעלי המקצוע שעובדים בתחום. ״קשה מאוד למצוא היום אנשים שיודעים לעבוד עם פרווה. בעלי מקצוע מבוגרים עדיין יש. אבל כמעט ולא נכנסים צעירים למקצוע.״
בסטודיו של לאמבאדאריוס תוכלו למצוא לקוחות שמביאים מעילי פרווה שקיבלו בירושה וזקוקים לטיפול. או אפילו פירוק בגד ישן והרכבה של בגד חדש לגמרי, לקוחות שמעצבים מעילי פרווה בהזמנה אישית וגם כאלה ששומרים את מעילי הפרווה שלהם בחדר הקירור בסטודיו בחודשי הקיץ. ״יש לנו גם לקוחות שמביאים פריטי וינטג׳ וגם לקוחות שמזמינים פרוות חדשות בהתאמה אישית״, הוא מספר. לדבריו, שני סוגי הלקוחות חיים כיום זה לצד זה.
אורך החיים הזה הוא חלק מרכזי מהטיעון. בעולם שבו תעשיית האופנה מייצרת כמויות אדירות של מוצרים הנזרקים בתוך שנים ספורות. פרווה נתפסה במשך שנים כמוצר שנועד להחזיק עשורים.
מניסיונו מספר לאמבאדאריוס כי מגיעים אליו פריטים שעברו בירושה בתוך משפחות במשך דורות. כולל מעיל משנות הארבעים שהובא לסטודיו לצורך תיקון והתאמה מחדש. בשיחה איתו גם נושא הפסולת עולה שוב ושוב. ״כמעט שום דבר לא הולך לפח,״ הוא מספר. ״אנחנו משתמשים בשאריות לחגורות, פונפונים, אביזרים ותיקונים.״ כחלק מניסיון לנצל את חומר הגלם במלואו.
באופן מעניין, החזרה של פרווה לשיח לא מגיעה בהכרח ממה שבתי האופנה מכתיבים. בשנים האחרונות יש ביקוש מחודש לפרוות וינטג׳. במיוחד בקרב צרכנים צעירים שמסתכלים על אופנה דרך עדשה של קיימות וצריכה מודעת.
עבור חלקם, רכישת מעיל פרווה שכבר קיים עשרות שנים נתפסת כבחירה אחראית יותר מאשר רכישת פריט חדש העשוי מחומרים סינתטיים מבוססי פלסטיק. כלומר, מוצר שנוי במחלוקת מבחינה מוסרית עדיין מבוקש בתור פריט וינטג׳, דווקא בזכות אורך החיים שלו והאופן בו יתכלה. עבור חלק מהצרכנים הצעירים, העובדה שמדובר בפריט שכבר קיים עשרות שנים גוברת על אי הנוחות הכרוכה בפרווה עצמה.
כך באופן אירוני, דווקא אחד מחומרי הגלם השנויים ביותר במחלוקת בתעשיית האופנה מגלם חלק מהעקרונות שמקדמת היום תנועת הקיימות. עמידות, שימוש ארוך טווח, תיקון וצמצום פסולת. השאלות האלה אינן נשאלות רק על ידי צרכנים. גם תעשיית האופנה עצמה מתחילה לחפש פתרונות חדשים.
דוגמא לכך היא ההשקה של LVMH ו-Fendi מ-2022. אז בשיתוף Imperial College London, הרימו פרויקט לפיתוח פרווה מגודלת במעבדה על בסיס קרטין חומר מתכלה שאינו מבוסס על פלסטיק. פרויקט המעיד כי גם בתוך התעשייה יש הכרה בכך שהחלופה לפרווה אמיתית עדיין לא מושלמת. וכי זה עוד לא הסוף של הפרווה.
