בית המכירות הפומביות הפריזאי Maurice Auction, הודיע על המכירה הקרובה שלו בה ימכרו פריטים מהאוסף האישי של מרטין מרג'יאלה. "לאחר שנים רבות בהן העברתי את הארכיון שלי ממקום למקום והלוותי פריטים לתערוכות. הרגשתי שהגיע הזמן להפרד מחלק מזכרונות האופנה שלי", אמר מרג'יאלה. באופן מסקרן, המכירה הזאת מגיעה בדיוק בזמן שבו הערכים המקוריים של בית האופנה נשכחו לטובת רגעים ויראליים ופוטוגניים. מה שנשאר מבית אופנה שנבנה על מרד במיינסטרים וההתנגדות למערכת כבר לא קיים. הוא נשאב בעצמו למערכת שמדכאת אותו.
בסוף שנות ה-80, מרטין מרג'יאלה מרד בכל מה שעולם האופנה ייצג בתקופתו.
הוא יצא כנגד הזוהר, הנוצץ, החדש והנקי. בתוך שפע הלוגואים הצורמים של מותגי היוקרה, הפך מרג'יאלה את תווית המותג שלו למלבן לבן וריק. תווית המחוברת בעדינות לבגד בארבעה תפרים בלבד. בתצוגת הבכורה שלו ב-23 באוקטובר 1988, הדוגמניות טבלו את נעלי הטאבי, שהפכו לסמל של המותג, בצבע אדום. הן השאירו את עקבותיהן על בד לבן שהיה פרוס על מסלול התצוגה, ובקולקציה הבאה שימש כחומר גלם למספר פריטים. ב-2026, מה שנשאר מהרוח המקורית של המותג הפך לתמונה בסטורי באינסטגרם. תמונה שמציגה עוגה בצורת סוליית נעליי הטאבי, המוגשת על מגש כסף מנצנץ לצד כוס נייר ממותגת, בבית הקפה שבחנות הדגל של המותג בסיאול. ארבעת התפרים של התווית המושתקת, בניצוחו של גלן מרטנס, הפכו לאקססורי משתיק לפה, ספק כלי עינויים של רופא שיניים. מי שמעוניין לרכושו, ייאלץ להפרד מסכום סמלי של 750 אירו.
באופן אירוני, בזמן שמי שהקים את בית האופנה ששינה באופן רדיקלי את האופן שבו יוצרים אופנה ומסתכלים עליה, מוכר את הזכרונות שלו מתעשיית האופנה. ואותה תעשייה – מוכרת את הזכרונות האחרונים ממנו.
מרטין מרג'יאלה עזב את בית האופנה שהקים ב-2009. אחרי שנים בהם ההשפעה של רנצו רוסו וקבוצת OTB שנכנסו לתמונה ב-2002 הלכה וגדלה. עד שב-2006 קיבלה אחזקה מלאה של בית האופנה.
כשמרג'יאלה עזב, הוא הותיר אחריו מותג שהפך לנכס של קונגלומרט. וקונגלומרטים, כידוע, צריכים לגדול. ואכן, ב-2014, בצעד שנוי במחלוקת, רוסו מינה את ג'ון גליאנו למנהל הקריאייטיבי. זאת, כמה שנים בודדות אחרי הפיטורין שלו מכריסטיאן דיור בעקבות פרשת התבטאויות אנטישמיות חמורות. הוא נתן לו שוב במה להגשים בה את החלומות הפרועים שלו ולהציג חזון חדש למותג. בפועל, בית האופנה פעל על אש קטנה יחסית, אולי מלבד לכמה רגעים משמעותיים פה ושם, שרק חובבי אופנה אדוקים התוודעו אליהם. ב-2024 הכל השתנה כשגליאנו הציג את קולקציית הארטיזנל שלו, בליל ירח מלא תחת גשר אלכסנדר השלישי הפריזאי.
לרגע, הוא הפיח חיים בתעשייה ששכחה מה זה לחלום, והחזיר לחובבי האופנה המילניאלים שגדלו על התצוגות שלו בשנות האלפיים המוקדמות להרגיש את אותה השתוקקות לקחת חלק בעולם הקסום הזה. אבל מהר מאוד, אותו רגע שהרגיש נפלא ומלא השראה, הפך לכזה שאי אפשר לברוח ממנו. בבת אחת, צצו אינסוף מימים, מדריכים להעתקת איפור אפקט עור החרסינה הפואטי. וכמובן, לוקים מהמסלול הופיעו כפטריות אחר הגשם על כל שטיח אדום בשלל אירועים. לפחות חמישה מגזינים הציגו שער שכולל לוקים או אדיטוריאל שכלל אותם. גליאנו התחיל להתראיין לתקשורת יותר ויותר, ולהציג את עצמו בנינוחות מול המצלמה אחרי שנים של שקט יחסי. ואז הוא פרש מתפקידו.
כבר עם פרישתו של גליאנו צצו שמועות שגלן מרטנס הולך להיכנס לנעליו.
ואכן בינואר 2025 אכן יצאה ההכרזה הרשמית של קבוצת OTB שמרטנס (עוד מעצב שעלה לסטטוס של כוכב עם מינויו למנהל הקריאייטיבי של דיזל ב-2020) קיבל את התפקיד הנכסף. קולקציית הארטיזנל הראשונה שלו הצליחה בעיניי לאזן בין מחוות למרג'יאלה, לגליאנו ולשפה האישית שלו עצמו. אבל מיד לאחר מכן הגיעו קולקציות שלוו בעיקר בגימיקים. במיוחד, ליווי תזמורת הילדים המזייפת ומפשק הפה, שהוזכר בתחילת הכתבה, של קולקציית co-ed לאביב קיץ 2026.
הקולקציה האחרונה שמרטנס הוציא לחורף 2026 הוצגה בשנחאי. על אף שהייתה מוצלחת ברובה ונשענה, בין היתר, על פרקטיקות האפסייקלינג המקוריות של מרטין מרג'יאלה. היא לוותה באירוע עשה-זאת-בעצמך המוני סביב טכניקת הביאנקטו (טכניקת צביעה לבנה שמשאירה סימני מכחול גלויים על הבגד או האובייקט). בכך, טכניקה שפעם סימלה מחיקה, כיסוי ושחיקה של הזמן, הפכה לאטרקציה חווייתית לצריכה מיידית בזמן הווה. ולצד כל זה, בית האופנה ממשיך לייצר לוקים לאירועי שטיח אדום למיניהם, ולהיות חביב על הקרדשיאנס וחברותיהן.
כמובן שמייזון מרג'יאלה אינו בית האופנה היחיד שהחליף חזון אמנותי בעד הצלחה מסחרית ופופוליסטית
אבל משהו בתהליך שהוא עבר צורב במיוחד. בית אופנה שתכליתו הייתה למרוד בתעשייה ובדרך שבה היא פעלה, הפך לשם שעולה בקלות על שפתיה של אן האת'וויי בסרט ההמשך של השטן לובשת פראדה. נעלי הטאבי הפכו לפריט שהעתקים שלו מציפים פלטפורמות כמו עלי אקספרס, טימו ודומיהן (במיוחד אחרי שכבר ב-2023 הטאבי-בלרינה היו הפריט מס. 1 ב-Lyst). הרוח המקורית של מרג'יאלה נעלמה, ומה שנותר ממנה הפך לעוד טרנד שיישכח בבואו של הבא בתור.
בעידן הרשתות החברתיות, לכל אחד ולכל דבר יש מקום וייצוג, וכל זה הופך לתוכן שנצרך למשך דקות ספורות ונעלם, לטובת הסטורי או הריל הבא. ואם יש מי שרוצה לצאת נגד המערכת הזו, הוא נשאר כבול לכלים שלה כדי לנסות לגרום לקול שלו להשמע. אז איך בכלל אפשר ליצור משהו חתרני? איזושהי תנועת "אנטי-אופנה" מחודשת? או לכל הפחות אופנה שמצליחה להתקיים מעל הרובד הכלכלי ונותנת מקום אמיתי לפנטזיה, להתנסות ולחדשנות, בלי שמוציאים ממנה את המיץ?
אם כך, לא מפתיע שמרטין מרג'יאלה עצמו בוחר להיפטר מזכרונות של עולם שלא קיים יותר. כזה שאנשים כמהים אליו אבל לכודים ברשת של האינסטגרם, הסנאפצ'ט והטיקטוק.
