זה לא סוד שאני ומסתבר גם רבים אחרים חווים תחושה של מיאוס בתעשיית האופנה. ההתאמצות הגוברת לתפוס תשומת לב הפכה את האמנות לשדה קרב בו הכל מותר ולכלום אין משמעות. אבל נראה שיש אור בקצה המנהרה ובעיני אותו אור דולק בזכות סלין וג׳יבנשי.

ממתי אופנה הפכה לכפייה? והאם עתיד התעשייה טמון בג׳יבנשי וסלין? 

זה לא סוד שאני ומסתבר גם רבים אחרים חווים תחושה של מיאוס בתעשיית האופנה. ההתאמצות הגוברת לתפוס תשומת לב הפכה את האמנות לשדה קרב בו הכל מותר ולכלום אין משמעות. אבל נראה שיש אור בקצה המנהרה ובעיני אותו אור דולק בזכות סלין וג׳יבנשי. 

יש אלו שיקראו את המשפט האחרון ויצלצלו לשאול לשלומי. בכנות, אני אבין את מטרת השיחה. שכן בשנים האחרונות לא היה לי כלום טוב להגיד על סלין. ואת המילים שאמרתי על שרה ברטון אני שמחה שלא העלתי גם בכתב. 

לפני שאצלול לדבר על הקולקציות עצמן ראוי להגיד את הדבר הבא. לדעתי בתעשיית האופנה למעצבים יש את היכולת לשנות, להשתנות ולחדש בעצם זה שהם עוברים ממותג למותג. דוגמא מופתית לכך היא ברטון, שהמילים הקשות שלי הגיעו לאור העובדה ששנאתי את הרומנטיזציה שעשתה למקווין. זו אמנם העונה הרביעית שברטון מציגה עבור בית האופנה הצרפתי ג'יבנשי. אך לטעמי הראשונה בה אנחנו זוכים לראות – אותה. 

מדובר במעצבת עם ניסיון שאין שני לו אך גם במעצבת שעד היום הרגשתי, באופן אישי, שפשוט לא הביאה את עצמה. במקווין קיבלתי את התחושה שהיא משחזרת את המורשת של המייסד בצורה שטוחה וטכנית מדי. אבל דווקא בג׳יבנשי קודי המותג וזכר המייסד רחוקים יותר. דבר שלדעתי מאפשר לה את היכולת לתת הרבה יותר. עבודת הארכיון שלה ניכרת אך מעל לכל בולטת העובדה שהיא יוצרת פה בגדים נכונים, לאנשים אמיתיים ולא מתפשרת על המהות שהיא אופנה. 

״אני חושבת שזה חשוב להלביש נשים שונות. ולהלביש נשים לרגעים שונים. זה לא לכפות את האופנה על האנשים. אלא לתת להם באמת את הדרך להביע את עצמם דרכה״. אמרה שרה ברטון לעיתונות. 

וזו אולי המהות שרבים אחרים מפספסים והקולקציה הזו עשתה כל כך טוב. הקולקציה החדשה של המותג שאבה השראה דווקא מהקולקציות המחויטות המוקדמות ביותר של אובר דה ג'יבנשי. הן שילבו את הקווים המיוחדים וההשראה מאותה תקופה אבל בתוך הפריטים עצמם ולאו דווקא מערכות לבוש שלמות וגרנדיוזיות. כל אחד מהפריטים יכולים וגם מתקיימים לבד בחלל ומספרים בעצמם סיפור שלם. פריטים שמחזירים לנו הצופים את הרצון לקחת חלק כי הם נחשקים. אבל לא באופן יוקרתי או דמיוני. אלא כי אנחנו יכולים לראות את עצמנו מספרים את הסיפור שלנו בתוכם. 

כך בדיוק אני רואה גם את העשייה של מייקל ריידר בסלין שהיא מבריקה, מעוררת השראה ואולי הכי טובה כרגע בתעשייה לצד היידר אקרמן. 

ברטון וריידר השכילו להבין שהקהל מוצף, מותש ועייף. אנחנו יכולים להתפעל משמלות בצורה של כד חרס עתיק משובצות חרוזים בדיור אבל זה לא ישנה את החיים שלנו עצמם. אופנה היא משהו שכל אחד ואחת עושים באופן יום יומי כשהם ניגשים לארון. וריידר, שאומר את זה מהיום הראשון, ידע שאופנה צריכה לחזור להיות ספונטנית, טובה ולא מתאמצת. "אנחנו די אינטואיטיביים, ואני חושב שככה אנחנו פועלים", הסביר ריידר מאחורי הקלעים על שיטת העבודה היצירתית של הצוות.

בשונה ממעצבים אחרים מייקל ריידר מדבר תמיד על העבודה על הקולקציה ברבים. הוא מזכיר את המעצבים שעובדים תחתיו ומחדד תמיד שגם החזון הוא עבודת צוות. וזה גם חלק מהקסם.  בעבודה המשותפת ריידר והצוות שלו מצליחים לטשטש ולמזג בהצלחה בין מקורות ההשראה השונים של המותג. 

הם מחברים בין המורשת ההיסטורית של השיק הפריזאי. התקופות השונות והמנוגדות של פיבי פילו והדי סלימאן שהיו לפני. ועוטפים בסרט שהוא הספורט קז'ואל האמריקאי שהפך חלק בלתי נפרד מהעשייה שלו בראלף לורן. ממש כמו בקולקציית הגברים האחרונה, גם בקו הנשים היה נראה כי הקולקציה לא קוהרנטית אבל זה בעצם מה שמייחד את התקופה הזו של סלין. ריידר מבקש לא להסביר יותר מדי מה עומד מאחורי הקולקציה במטרה לתת לכל אחד מקום לפרשנות. הפריטים הם העיקר, הסגנון אינסופי והמשמעות היא בעיני המתבונן. 

וזה אחרי שנים של ״כפייה״ כמו שהגדירה את זה ברטון – פשוט כיף.

My Cart Close (×)

Your cart is empty
Browse Shop
Translate