מאחורי אותן שניות בהן דוגמניות צועדות מול קהל מסתתרת מערכת שלמה של כללים, טכניקות גופניות, מוסכמות אסתטיות ותפיסות על היחסים שבין הגוף לבגד.
אז למה בעצם בשבוע האופנה שלנו אני מרגיש שהיוצרות התהפכו, ויצירתו של אדם משרתת את האינדיבידואל של חלק מהדוגמנים?
עד אמצע המאה ה-19, בגדים יוקרתיים לרוב הוזמנו באופן אישי. צ׳ארלס פרדריק וורת׳, המעצב הבריטי הנודע, היה מהחלוצים שהציגו עיצובים על דוגמניות לצורך התרשמות הלקוחות מבגד כשהוא נלבש ונמצא בתנועה. בתקופה זו, תפקידה העיקרי של הדוגמנית היה הצגת הבגד.
בתחילת המאה ה-20 נולדה ההבנה שהצגת בגדים יכולה להיות תיאטרלית. תאורה, מוזיקה, תפאורה וכניסות מתוזמנות של דוגמניות החלו להיכנס לשימוש, בין היתר בזכות המעצבת לוסיל והמעצב פול פוארה. כך התגבשה בהדרגה התפיסה שאופן הצגת הבגד משפיע על משמעותו. בשנות ה-60 וה-70 דוגמניות קורנות מאופי היו תופעה שכיחה. הן נהגו לחייך, לרקוד ולתקשר עם הקהל. בשנות ה-80 וה-90 בלטו שני אידיאלים מתחרים: הדוגמנית ככוכבת אל מול הדוגמנית כנושאת רעיון. הראשון מזוהה עם דוגמניות-העל הכריזמטיות, והשני עם עליית האסתטיקה היפנית, שתרמה להתבססות הבעת הפנים הרצינית והמאופקת במסלול.
האנטומיה של הליכת המסלול אינה פשוט צעידה עם עקבים. זוהי תנועה מתוכננת השולטת באופן שבו הגוף, הבד והצללית נראים לצופה.
כמעט כל פרט אמור להיות מותאם לבגד ולחזון המעצב: צורת ההליכה, היציבה, אורך הצעד, תנועת הידיים, העצירה והסיבוב, הקצב והתזמון. ולמה רוב הדוגמניות לא מחייכות? ובכן, חיוך על המסלול אינו בהכרח טאבו, אלא בחירה אמנותית, ועם טענה כזו לא ניתן להתווכח. לאורך כל ההיסטוריה אנו רואים דיאלוג מורכב ויסודי במהותו בין הדוגמנית שהיא אדם בעל אישיות, כריזמה וסגנון ייחודי לבין תפקידה המקצועי לשרת יצירה של אדם אחר עליה.
ובכל זאת, כל מסלול הדוגמנות מתכנס לאותן המוסכמות המקצועיות והאסתטיות שנבנו. ולצעידה אשר נראית פשוטה אך כמעט ושום דבר בה אינו מקרי. אז שוב – למה בשבוע האופנה שלנו אני מרגיש שיצירתו של אדם משרתת את האינדיבידואל של חלק מהדוגמנים?
מאז ומעולם ישנה מלחמה שקטה מתחת לפני השטח בין עולם הריאליטי, הרכילות והצהוב לבין עולם התרבות.
אחת מההשקות הבודדות ביניהם, או שמא אקרא לה התנגשות, היא שבוע האופנה בישראל. ערב לפני, ניתן לראות בסטורי של חברי הביצה את הגאלה החגיגית הפותחת את השבוע, לצד סרטוני לקט של עמודי הרכילות בנושא ״מה לבשו הסלבס?״, ועם קינוח פרווה בדמות סרטונים של יוצרי תוכן עצמאיים בהם מופיע פפראצי לא איכותי של פליט ריאליטי עם השאלה הרטורית ״ראיתם מה א׳ לבש/ה???״. ועם כל אלו מציפים את הפיד והסטורי שלי, קשה לפספס את תחילת האירוע.
למחרת, אני לא יכול להגיד שהייתה בי הציפייה לראות עמודי ״אופנה״ עוסקים באמת באופנה. אבל קיבלתי תרחיש מאכזב פי כמה: אינספור אייטמים על מעידת אחת הדוגמניות מספר פעמים, עם כיתובים כמו ״התחלנו!״. בעוד התגובות מהללות את אותה הדוגמנית, ובצדק. אבל האם לשם כך התכנסנו?
מסתבר שלא! כי התכנסנו לשלל אירועים אישיים וצהובים של אישים מהביצה
צעידתם הראשונה של פליטי ריאליטי. הליכה משותפת של שני דורות משפחה ומעלה. נפנוף ידיים בבקשה לתרועות ותשומת לב ומסיבת יום הולדת. כל אלו דרכו על מסלול שבוע האופנה שלנו, וזהו צד אחד של המטבע. ומהו צידו השני אתם שואלים? ובכן, לא קשה לנחש שזהו הטראפיק שנוצר נגד שבוע האופנה על ידי חברי הביצה שלא הוזמנו אליו. במסגרת הזו, קיבלנו גל נוסף של סרטונים, סטייל מטלת בית בביה״ס היסודי המבקשת לכתוב חיבור בנושא ״תלבושת אחידה, בעד ונגד״. בסרטונים, אותם אישים מסבירים מדוע שבוע האופנה איבד את העיסוק שלו באופנה, משקיע את עיקר משאביו בצהוב, ולמה הוא והאופנה בארץ אינם כמו במילאנו או פריז.
והנה אני, נוכח לראשונה, בחרדה ממה אחווה. תחילה, מתחמק משדה הקרב בו מצטלמים על רקע אדום, מתגנב חיש מהר פנימה ורואה רבים מהמתעניינים באופנה ממתינים לתצוגה. וכמובן את אלו שהגיעו כדי לצלם לסטורי. התצוגות עצמן מופקות היטב, ומציגות גיוון של הפריטים, החומרים, הסטיילינג, העיצוב והדוגמנים. וכרגיל, אני מגלגל עיניים לכל אדם מהביצה שמנסה לגנוב את ההצגה ומנסה לעסוק בעצמו ולא בבגדים.
אני לא חי מתחת לסלע, הפקת ענק כזו עולה הון תועפות שלתעשיית האופנה לא בהכרח יש ללא חסויות.
החסויות מגיעות מעולם עסקים מורכב, שברוב המקרים, עיקרו יהיה הרווח ולא הנשמה. איתן מגיעים המפורסמים, ואיתם מגיעות הכותרות. וכך בעצם, אנו הופכים את עיסוקו של שבוע האופנה, מעיסוק בגופו של עניין לעיסוק בגופו של אדם. השילוב של מפורסמים בתצוגות האופנה כשלעצמו אינו החלק הפסול. החלק הפסול הוא הכותרות חסרות התכלית והנשמה שמכוונים להשיג באמצעותם. אלו שיגבירו את חשיפת האירוע ואת רווחם של העוסקים במלאכה. שאותו אגב, הם אינם בהכרח חולקים באופן מכובד עם אנשי הצוות שעומלים רבות או עם הדוגמנים שאינם חלק מהביצה. ועם כל ביקורת שמגיעה, מגיעה ההתבכיינות הקבועה והאדג׳ית: ״אבל זה חלק מהאמנות, מי אתם שתשפטו אותי?״.
השילוב של כל אלו: קבלת כסף תמורת פשרה על האמנות, העיסוק האינסופי ברכילות ובצהוב, הכותרות התפלות הרודפות כל משתמש בארץ. קרבות הדעה בין אנשי הביצה, והפינג-פונג ביקורת-תגובה של מפורסמים עם מגיבים אנונימיים. כל אלו תורמים לפגיעה באופנה ושבוע האופנה בארץ. להוזלת המסרים, ולעידוד חוסר ידע ועיסוק בתפל במקום השכלה והעמקה בתרבות.
אז כולם צודקים כשאומרים שאנחנו לא מילאנו או פריז, אבל טועים כשמבדילים אותנו מהם ״בגלל שיש לנו נשמה״. כי השבוע הזה אמנם הציג את נשמותיהם של הרבה מאד מעצבים לנוכחים במסלול, אך הפיץ מיצג חלול וחסר נשמה כלפי חוץ. וזה, ככל הנראה, מה שיזכרו. מה שאני אזכור משבוע האופנה שלנו הוא שבחרו להחמיא לדוגמנים ולדוגמניות מהביצה ולא לבגדים ולמעצבים.
ומשום מה, מתוך הביקורת והרצון לשפר יצאה ממני היצירתיות וכתבתי סיפור: ״היה הייתה, בממלכה רחוקה רחוקה, בה כל הארץ התגוררה בבתים של קבוצת ישראל קנדה, ביצה! בביצה היו אנשים, צפרדעים, תנינים, יתושים, פיות, וחיות נוספות. חלקן בעלות המקצוע, חלקן שייכות לעולם המותרות, וחלקן רק רוצות לקבל תרועות. הביצה נותנת שפע גדול מאד לממלכה, דרך, איך לא, חשיפה! כל המי ומי שהו בביצה. הצילומים שלא הפסיקו, אהדת הקהל, התעסקות בתפל, וצריכת צהוב בלתי פוסקת. כל אלו הספיקו כדי לממן את הממלכה דורות קדימה. אך המלך לא הרגיש שבע רצון מהביצה. יום אחד, אמר המלך ליועצו: ‘את כל הכסף וכל התהילה קיבלתי מהביצה. אך אני חש חסר משמעות! כאילו בכל רגע יקום אחד מנתיניי ויצעק ‘המלך הוא חסר סטייל!’״. זה לא סיפור וזו לא אגדה – אלו הן חוויותיי משבוע האופנה ישראל קנדה 2026.
אם כן, אני בוחר להיות היועץ למלך מהסיפור, ולייעץ לו: ״הוד מעלתו, אף אחד מנתיניך לא יצעק שאתה חסר סטייל. משום שאף אחד בממלכה לא מסתכל על מלבושך, הם עסוקים בכל חברי הביצה..״.
